תמיד כשאני מתפכח ומבין שאני מכור למשהו, אני נעשה עצוב, ולא
בגלל שאני הורס את הבריאות שלי או מטגן את המוח שלי, ממש לא,
אלא בגלל שאני מבין שאני בדיוק כמו כולם.
כשאתה ילד אתה תמיד חושב שאתה מיוחד,ושהעולם נברא במיוחד
בשבילך, אני למשל הבנתי שהעולם לא נברא במיוחד בשבילי רק בגיל
16, והרגשתי באמת מיוחד.
אני מתנחם היום בעובדה שכולם מכורים, להכל, וזה מעודד אותי,
למשל כשאני יושב בבית בערב וקורא ספר לפני ארוחת ערב,ואני
שומע חדשות בקולי קולות מהשכנים, אני לא מתעצבן, אני מחייך,
ושמח שלזה עוד לא התמכרתי, או למשל, כשאני נוסע באופניים
בשדרה, ואני מצליח להבחין שהעץ הגדול מרגיש יותר טוב היום,
והצמיח פרחים חדשים, וכולם ממולי מדברים בפלאפון, מסתכלים ישר
קדימה, וצועדים כל כך מהר אז אני מבין שאני לא נרקומן.
בכלל, לאנשים שמבינים שהם מכורים למשהו יש מזל גדול, הרוב
בכלל לא יודעים את זה, 99% מהאנשים בטוחים שהם יכולים להפסיק
ממש מתי שהם רוצים, וש"בא להם" להיות מכורים, ואם כבר אנשים
מזהים איזשהו רמז להתמכרות שלהם, למשל, לקפה, או לסיגריות, אז
הם מנסים לשכנע אותך, אבל בעיקר את עצמם, שהם ייגמלו בקרוב.
קפה וסיגריות, אלו התמכרויות חסרות חשיבות, אם להשוות אותן
למשל לטלביזיה, אופנה, סקס, רגליים דקות, ציצים גדולים,
דגמים, מותגים, חטיפים, מתוקים, רשמים, ופוזה...
פוזה, זאת התמכרות רצינית, כבדה, וקשה, בד"כ קשה להיגמל ממנה,
ומי שאימץ לו אחת מכור לנצח, זה כמו אימוץ של כלב, אימצת אחד,
בחיים לא תוכל להיות יותר לבד.
אז בסה"כ אני במצב די טוב, אני מכור לסיגריות, חשיש וקפה, קצת
מין, קצת אומנות, ומילים, אבל לפחות אני לא מכור לחיים
יבין...