מוות.
מה זה מוות?
מילה כל כך קצרה, כל כך קטנה. 4 אותיות, שהם בעצם 3, הטעונות
בכל כך הרבה משמעות. משמעות שאף אחד לא יודע.
מוות.
כולם יודעים שהוא מחכה בסוף הדרך, אבל מעדיפים לא לחשוב עליו,
לא לדבר עליו, לא להתעסק בזה יותר מידי.
מוות.
הדבר היחיד שהוא וודאי בחיים זה המוות. אבל המילה הזו מכילה
בתוכה כל כך הרבה חוסר וודאות. מה זה בדיוק המוות? מה מרגישים?
לאן מגיעים? ואולי לא מרגישים, אולי לא מגיעים לשום מקום.
מוות.
כשבנאדם מת, אתה מוצא את עצמך מחוסר מילים, לא יודע מה לומר.
אתה לא יודע איך להתמודד עם זה. אף אחד לא מכין אותנו לקראת
המוות. בין אם של אחרים, בין אם שלנו. זה אולי המסע הכי מסובך,
חשוב, ארוך, הכי "לבד" שלנו, ואף אחד לא יודע לומר לנו מול מה
אנחנו ניצבים.
מוות.
במוות אין תקווה, אין סיכוי, אין אפשרות, אין חיים.
ואולי דווקא אחרי המוות, אחרי הדלת הזו, מתחילים "החיים
האמיתיים". אולי זאת בכלל לא התחנה האחרונה. אולי זו תחנת
ביניים בדרך לתחנה הסופית.
מוות.
אני לא יודעת מה להרגיש כשאני חושבת על המוות. פחד? פחד מחוסר
הוודאות, מאי הידיעה של מה יהיה, של מה מחכה לי שם. ואולי אין
ממה לפחד. אולי החיים זה דווקא החוויה הפחות נעימה בכל הסיפור
הזה של "חיים ומוות". אולי במוות יש תחושה של טיהור, זיכוך.
תחושה רוחנית, מיסטית, על-טבעית. ובמחשבה שניה, אני יכולה
לטעות, אני לא באמת יודעת. ובמחשבה שלישית...ורביעית...
מוות.
בטח חלקכם חושבים שאני בנאדם דכאוני, שכל מה שמעסיק אותו בחיים
זה המוות. אני בנאדם שרוצה להיות בטוח מה מחכה לו. בנאדם שמונע
על ידי הסקרנות. הסקרנות לדעת מה מסתתר מאחורי הלא ידוע.
אבל אולי צריך להשלים עם זה שמוות זו שאלה בלי מענה. חידה ללא
פיתרון.
ובכל זאת...
מוות.
מה זה מוות?