עמדתי בצד, מסתכלת על האנשים שלפני. שני בחורים דיברו עם
מישהי מאוד יפה. עכשיו כשאני נזכרת בה, היא לא היתה יפה, כמו
שהיא פשוט התנהגה כאילו היא חושבת שהיא יפה. בדרך כלל זה משהו
שעושה עליי רושם, מה שנראה שבן אדם חושב על עצמו.
אנשים באמת מצליחים לברוא מציאות מעצם המחשבה שלהם.
הסתכלתי על זוג שעמד ליד הבר. הבחור עזר למי שכנראה היתה חברה
שלו, לשחרר את העגיל שלה מקבוצת תלתלים בצבע דבש.
לפחות מאה אנשים היו שם מולי, מחולקים לזוגות, שלשות. לא יותר
מחמישה אנשים באותה קבוצה. כולם נראו מאוד שקועים בהתנהלות
החברתית הזו. רק אני רציתי להביט בהם מבחוץ.
זה לא מפתיע אותי שמצאתי את עצמי בצד. גם כשאני בפנים,
מעורבבת בתוך כל שאר האנשים, חלק ממני מתעקש לצאת החוצה
ולהתבונן מאיזו פינה שקטה.
למה לחיות בתוך הרגע, כשאפשר לצאת ממנו ולעמוד במקום שלא
מוגבל בזמן או במקום?
ניקח את בן וגילת. נאמר והייתי עכשיו מתקרבת וניגשת אליהם.
בקלות היינו מחליקים לתוך שיחה, שכנראה היתה נסובה סביב ימי
הצבא. הייתי צוחקת איתם על הבושות שעשיתי להם ולנעם המסכן,
שהיה לו את ביש המזל להיות המפקד שלי. בן מצידו, היה מעלה שוב
את תחושת ההחמצה הצורבת שלו וגילת היתה מתבלת את כל אחד
מהסיפורים בתוספת צינית שממסמרת אותך בחזרה למקום. זאת
הדינאמיקה ביננו, ואין בכך שום פסול.
העניין הוא, שאני פשוט לא מסוגלת להסתפק בפטפטת הזו ותו לא.
יש כל כך הרבה מעבר לכך.
גם אם בן, גילת ואני עסוקים בלצחוק על ימי הצבא, אנחנו שלושה
חברים טובים, שלפני יותר משמונה שנים נפרדה דרכם. עומדים מולי
אנשים שהם בעצם כבר גבר ואישה, שהשתנו כל כך. במה השתנו, איך
יראו במפגש הבא, כמה שנים יחלפו עד אז? שוב שמונה? אולי יותר
מעשר?
והסיטואציה שבמסגרתה אנחנו נפגשים, החתונה של פריתי ואלדד. כל
כך הרבה מטענים רגשיים מרחפים מסביב. כולי נמתחת קדימה, דרוכה
ומזומנה כדי לקלוט אותם, לשאוף אותם לקרבי.
על הפינה שלי בצד, קשה לי לוותר.
הסתובבתי ופניתי לכיוון הים. כמה שאני שונאת את הים בלילה.
חור שחור ומאיים. הערב נראה שהיה בו משהו קצת יותר רך. רק
קצת.
כל כך קל לתקוע את המבט בנוף הלא נוף הזה, פרוש לפנים כמו
העתיד הלא ידוע. להתרכז לחלוטין באי הידיעה העמומה הזו,
שמסרבת להסגיר ולו פרט קטנטן ממה שעתיד להתרחש.
אם רק יכולתי לדעת כמה דברים, רק כמה דברים בודדים, על מה
שצופן לי המחר, כמה קווי יסוד כלליים, בשביל להכין את עצמי.
אבל המחר הוא כמו כספת חתומה, שמחוגי הזמן לאט לאט פותחים.
כשהסתובבתי שוב, ראיתי שמישהו מסתכל עליי. לא יודעת למה, אבל
ברגעים כאלה, כשאני נתפסת בהרהורים הפרטיים שלי, מבהיל ומביך
אותי כשאנשים מנסים להפר לי את השקט. אבל הוא המשיך להסתכל
עליי, ואני מצידי הסמקתי ומיהרתי להסתובב בחזרה לים השחור.
קול קטן אצלי בראש התחיל לקוות שהוא יתקרב ויגש אליי, אבל
כשהסתובבתי שוב, הבחנתי שהוא נעלם.
להרהורים שלי, שנקטעו כל כך בחדות, כבר לא רציתי לחזור.
ניסיתי להעלות מחדש את הדמות שלו. בחור גבוה, חולצת כפתורים
לבנה מפוספסת, מכנס שחור. לא הצלחתי להזכר בפנים שלו.
החלטתי לגשת לבן, שכבר החליף בינתים את גילת בחברה שלו נעמי.
מסתבר שנעמי חיפשה בנרות שותף או שותפה להקפצת צ'ייסרים על
הבר, והיות ובן הוא זה שנהג, נמצאתי יותר מראויה.
לי אישית לא היה אכפת לשתות קצת. לא הייתי במצב רוח רע או טוב
במיוחד, וידעתי שבחתונה תמיד עדיף להיות במצב רוח טוב, גם אם
זה עולה בכמה תאי מח.
הלכתי בעקבות נעמי לבר, שם בחורה קצוצת שיער הגישה לנו שתי
כוסיות עראק. אחרי שלושה סיבובים, כולם נקראו למעמד החופה.
פריתי היתה מדהימה, למרות שנראה לי שהיא עישנה קצת. החיוך
שהיה שפוך לה על הפנים אמנם נראה מאוד מרוגש, אבל ללא ספק,
הבחורה ריחפה על עוד משהו.
אלדד היה אלדד. מפזז לו בפאסון בוטח של קלילות ושליטה, כאילו
הוא מבקש להוכיח שגם בחופה שלו עצמו, קור הרוח והמזג הנח שלו
ינצחו. אולי אני קצת דפוקה, אבל רציתי שהוא יסדק קצת. רציתי
דמעה, גם אם רק אחת.
מכאן המחשבות שלי הלכו והתערפלו. מלרצות לעמוד בצד, מצאתי את
עצמי בקושי מצליחה להשאר ממוקדת בפטפטת הבסיסית עם הבריות.
ללא ספק, האלכוהול שגלש לתוכי עוד לפני שהספקתי להכניס משהו
אחר לפה, עשה את שלו.
באיזשהו שלב, קמחי, אחד החברים של אלדד, תפס לי את היד ורץ
איתי לרחבת הריקודים. לרקוד זה פשוט כייף. גם בלי אלכוהול.
עם הזמן, המחוות הפיזיות של אלדד, שהיו אמנם מתונות אבל לא
השאירו מקום לספקות מבחינת התקוות שלו לגבי המשך הערב, הבריחו
אותי לאחד השולחנות.
הסתכלתי על הרחבה. מדי פעם קלטתי את שובל השמלה של פריתי,
שבצבץ לו מבין הרוקדים. לפעמים אלדד קפץ גבוה מספיק בכדי
שאבחין בו גם. שמחתי בשבילם מאוד, גם אם עדיין לא בדיוק ברור
לי מה הטעם במוסד הזה שקוראים לו נישואים. עצם ההתרגשות שלהם
נגעה ללבי.
ואז מישהו הניח לפני ספלון עם משהו שוקולדי בתוכו. הסתובבתי
כדי להגיד למלצר בנימוס "לא תודה", וראיתי את הבחור שהסתכל
עליי מקודם.
הבחור חייך והתיישב לידי, אוחז בידו בספלון נוסף.
הוא רכן לעברי, כדי שאוכל לשמוע אותו מעבר למוזיקה הרועשת,
ואמר שהוא זיו, ושהוא לא אוהב לאכול שוקולד לבד.
לא כל כך ידעתי מה לחשוב באותו רגע. הרגשתי שאני עדיין
שיכורה, וגם העייפות התחילה להשתלט עלי. ללא ספק, לא הייתי
במיטבי. אבל הוא נראה מאוד לא מוטרד. היה בזה משהו מרגיע
ומרכך.
התחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא חבר טוב של אח של אלדד,
מהתקופה שבה הוא עבד כמאבטח בטיסות של אל על. מסתבר שמהר מאוד
הוא הפך לבן בית אצלם. אחר כך הוא ניחש שאני החברה של קמחי,
ואני מיהרתי להכחיש.
בשלב מסוים אמא של אלדד ניגשה אלינו ושאלה אותו כמה שאלות שלא
הצלחתי לשמוע.
הסתכלתי עליו בזמן שהוא ענה לה. לא יודעת למה, אבל כל מה
שרציתי לעשות זה למולל את חולצת הכפתורים שלו. אני חושבת
שהאפטר שייב שלו, בשילוב עם החולצה הזו, לחצו לי על כמה
כפתורים לא ברורים.
פשוט לעצום עיניים, להריח אותו, ולהרגיש את הבד של החולצה
המעומלנת בין האצבעות. הנה אני בת ארבע, ואבא חוזר מהמשרד
ומושיב אותי בחיקו. הוא מנשק לי את הקודקוד, ואני מצדי מתרפקת
עליו כמו חתלתול, מרגישה אותו עוטף אותי בזרועותיו.
אבל אין לי כאלה זכרונות, כי לאבא שלי לא היה משרד ולא חולצות
כפתורים. לא ברור מאיפה הגיעה הכמיהה הזו פתאום, ולמה זה
הרגיש כל כך אבהי.
כשאמא של אלדד התרחקה ממנו, הוא שאל אם בא לי ללכת להסתכל על
הים קצת.
שמחתי להיענות להזמנה שלו. בכלל, שמחתי שזיו ניגש אליי. שמחתי
שבאתי לחתונה של פריתי, למרות שהקשר שלנו קצת התרופף לאחרונה,
ושמחתי לשם שינוי שאני רווקה.
מאז הספקתי לחזור לדירה, להתקלח ולשקוע בספה בסלון. כנראה
שכבר בערך חמש בבוקר, כי יותר ויותר ציפורים בשכונה שלי
מתחילות לצייץ. לא בא לי ללכת לישון. לא בא לי כלום.
המים כבר רתחו, ואני מנסה לשכנע את עצמי ללכת למטבח ולמזוג
לעצמי תה. לא יודעת למה תה. בסרטים נראה שמי שיושב ולוגם כוס
תה מהבילה, תמיד מאוד רגוע.
אבל אין לי כח לקום. כואבות לי הרגלים וחצי גוף שלי משופשף
מזיו.
למרות כל הרומנטיקה של היום בלילה, איפשהו שם בחוף, תחת חופת
אותם כוכבים, היה קצת פחות קסם.
אולי זה היה מאותם ערבים בהם באמת עדיף להביט מהצד.