נכון, יש לי המון זמן עד לגיוס אבל זה לא משנה את ההרגשה שלי.
חצי מהחברים שלי חיילים, רובם לוחמים.
החצי השני מתגייס בשבוע הקרוב, בעיקר לקרבי.
ואני מתגייס במרץ.
לצנחנים.
אני יודע שמרץ זה עוד הרבה זמן אבל אני לא מצליח להתגבר על
התחושה הזאת שאני מקבל כל פעם שאני שומע את השיר המוכר של
"שפיות זמנית", הלוא גם אני "איש של חורף בין אלפי אנשי ים"
אולי הקיץ הקרוב הוא הקיץ האחרון שלי אתכם?
ומה אם בגשם הראשון הבא, כולי מכוסה בוץ, עייף מעוד לילה חסר
שינה, מאבטח איזה ישוב עם שם פלצני אני אעלם?

אנחנו חבורה לא קטנה של חבר'ה מורעלים יותר ופחות, אבל כולנו
מתנדבים לקרבי, הכי קרבי שאפשר.
באימונים שלנו אנחנו לא מדברים על זה.
לא מזמן החלטתי שאני חייב להעלות את הנושא, מסתבר שכולם
מרגישים ככה.
אחד מאתנו חייב לאכול אותה, כל אחד רואה בדמיונו מה יקרה לו,
איך כולם יגיבו, זה פחד קיים, פחד שמצטרף לפחד מהשינוי הדרסטי
בחיים שלנו, זה משהו חדש, אף אחד מאתנו לא יהיה אותו דבר אחרי
הצבא, הכל משתנה.
עולם חדש בפתח, פתח שכולם עוברים בו הרבה לפני אבל הוא שם.

אבל כל אחד והפחד שלו, אותו פחד אבל קצת שונה.
למות אני לא פוחד, קיבלתי את העובדה שאני בן תמותה ושאני
נולדתי במטרה אחת - למות, אז אני יודע שאני אמות.
ההפך מפחד הוא לא אומץ, ההפך מפחד זו ידיעה.
למען האמת אני לא ממש בטוח שזה פחד, יותר ציפייה, מעין תחושה
כזאת שקיימת באוויר.
מאז שהייתי בן 16 וכבר ידעתי שאני רוצה להיות לוחם לא יכולתי
להימנע מלשבת ביום הזיכרון ולחשוב איך תראה ההלוויה שלי, ומה
יגידו עלי אחרי שאמות.
אני רוצה שתהייה שם נערה יפה, נערה שאהבה אותי ושתראה כל כך
יפה כשהיא עצובה, עומדת לבדה עם פרח ביד, מנותקת מהשאר. יהיו
שם החבר'ה מהצבא שיספרו עלי סיפורים במעין נוסטלגיה שכזאת.
אבא שלי ואח שלי במשקפי שמש, יתקרבו יותר אחד לשני, ואמא שלי
ביניהם.
אבל אני לא רוצה שישברו שם בבכי, אני רוצה שזה יהיה אבל שקט
ומכובד.
אז תבטיחו לי,
תבטיחו לי שלא תבכו, שרק תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו...