ארז הלך ונשארתי לבד בבית הקפה. היתה כתבה נורא מצחיקה בעיתון
ולא יכולתי להפסיק באמצע. הרבה זמן לא עשיתי את זה, להישאר לבד
בבית קפה. לפחות חודש. זה מראה כמה לא היה לי זמן לאחרונה.
כשהוא קם ללכת הרגשתי לחץ לסיים מהר את הכתבה. אבל אז הוא אמר:
"טוב, אני משאיר לך את הכסף כאן ואחר כך תעשי את החישובים,
טוב?", ואז פתאום נזכרתי שבעצם אני יכולה להישאר עוד גם אם הוא
הולך. אז נשארתי.

הגיעו בחור ובחורה והתיישבו בשולחן לידי. עוד לפני שהתיישבו
לקח הבחור כמה מן העיתונים שהיו שרועים על שולחני, "לא אכפת
לך, נכון?"
"כן".
הבחורה צחקה, זו לא תגובה שמצפים לה. בכל זאת הם לקחו את
העיתונים.

עוד איש אחד היה בבית הקפה מלבדנו. משוגע. הוא דיבר לעצמו מידי
פעם, לא הרבה, השיחה כנראה לא זרמה. היה לו קול יפה, נמוך, בס
גברי של רדיו. הוא ישב ליד אחד השולחנות העגולים פונה לכיווני,
בוהה בחלל האוויר ומידי פעם מסתכל גם בי.

אני קראתי את הכתבה, שגרמה לי לצחוק מידי פעם בקול. כשסיימתי,
לא רציתי ללכת עדיין, בעיקר כי הבחור לידי היה נאה מאוד ומוקדם
יותר נעצתי בו את מבטי והוא החזיר לי את שלו. דחפתי את התיק
מתחת לשולחן, נעלתי נעליים והלכתי לשירותים. ידעתי שאחד מהם
לפחות צריך ללכת תוך דקות ספורות, כי כבר לפני יותר מחמש דקות
הם הצהירו "יש לנו עוד עשר דקות". ידעתי גם שהם ידידים, כי
הבחור טרח לציין את זה בשיחתם לאחר המבטים שהחלפנו. מצחיק,
הרגשתי כמו בשנות נעוריי, אם בחור היה מדבר על בחורות אחרות
מייד ידעתי כי הוא מעוניין בי.

בדרך חזרה מהשירותים עצרתי לקחת עוד עיתונים. סלסלת העיתונים
ישבה ליד זוג ואני נאלצתי לרכון מעליהם קמעה כדי לבחור לי
עיתון. "ערב טוב" אמר הבחור, הזדרזתי להתנצל כי באמת לא נעים
לרכון כך מעליהם. "לא, לא, לא!" הוא תיקן אותי מייד. הוא לא
היה ציני כלל, מסתבר. באמת רק רצה לומר ערב טוב.
"אינטלקטואלי", הוא המשיך את שיחת החולין. "ממש... פנאי פלוס".
"לא, באמת. עיתונים.", "מה אינטלקטואלי בזה?" שאלתי. "מי שקורא
עיתונים בסוף השבוע, כנראה שקורא ספרים באמצע השבוע." מה? כמעט
אף פעם לא מצליחים להשאיר אותי ללא תשובה, אבל המשפט המוזר הזה
הלם אותי משום מה. הסתכלתי עליו ואז על הבחורה, שכבר נעצה בי
מבט שספק מבקש ספק דורש ממני ללכת לענייניי. זרקתי את המשפט
הראשון שעלה לי לראש: "אם יש זמן", וברחתי משם במבוכה.

כשחזרתי מהשירותים, הזוג כבר לא היה שם.  או שהוא היה חייב
ללכת (כי עברו עשר דקות) או שהוא בכל זאת לא מאוד התעניין בי.

נותרנו המשוגע ואני.
עוד לפני שהספקתי להתיישב על הספה פנה אלי המשוגע. "סליחה? אני
מכוער?"
"לא", השבתי והוא שתק. אחר כך מלמל משהו לעצמו ואני חשבתי שזו
שאלה די מוזרה ואני עניתי בטבעיות גמורה. שמחתי, או יותר
הרגשתי הקלה.
היה שקט בבית הקפה, שנשבר רק על ידי השיחה שניהל המשוגע עם
עצמו. בן הזוג שלו היה כנראה דברן גדול כי המשוגע הצליח רק
מידי פעם להשחיל משפט.

הצטרף אלינו אדם נוסף, שנראה בסוף שנות השלושים לחייו. חשבתי
שהוא נראה מוזר מאוד. הוא התיישב ליד שולחן עגול באמצע, ביני
לבין המשוגע. משונה לשבת בבית קפה שלושה אנשים בשלושה שולחנות
נפרדים ביום שישי לפנות ערב ולקרוא עיתון. המשוגע לא קרא כי
הוא היה שקוע בשיחה.
אני הזמנתי חשבון והמשוגע הזמין תה. הוא הכיר את המלצרית בשמה
ונראה היה שגם היא מכירה אותו, לא רק בשמו. התה הגיע, הוא לגם
כמה לגימות ושאל אותה אם אפשר להוסיף לזה חלב או לימון.
"חלב ולימון?",
"לא, מה מתאים יותר? חלב או לימון?"
"לא יודעת. מה אתה רוצה? אתה רוצה לימון?"
"כן. לימון."
המלצרית החלה ללכת לכיוון המטבח ומשוגע קרא אחריה: "לא! חלב!"

הוא קבל את החלב שלו ושתה עוד מעט מן התה. בינתיים אני תקעתי
את ראשי עמוק בתוך העיתון עם ארשת פנים מרוכזת למדי, בעוד אני
מקשיבה בחצי אוזן כל הזמן למתרחש. השלישי עלעל בעיתון שלו, שתה
משהו והסתכל לחלופין בי ובמשוגע. מידי פעם הרמתי את ראשי לראות
מה קורה, אך לא לעתים תכופות מידי, שלא אתקל במבטו של איש.

המשוגע קרא שוב למלצרית: "אני חייב ללכת! אני לא אוכל לגמור את
התה!", הוא היה בלחץ נורא פתאום, לעומת הרוגע היחסי ששרה עליו
קודם. אולי נזכר פתאום שהוא מאחר לפגישה חשובה... "אתה רוצה
שאני אארוז לך TAKE AWAY?" המשוגע הגיב בהפתעה לפחות כמוני. מי
שמע על TAKE AWAY של תה? המלצרית הסבירה והרעיון מצא חן בעיני
המשוגע "אז אני יכול לקחת את התה ככה ולשתות אותו בדרך הביתה?
או בבית? אה, רעיון מצוין! כן, תארזי לי!".
הוא נתן לה כרטיס אשראי ובקש שתשאל את הבעלים (אשר גם אותו
הכיר בשמו) אם אפשר להוסיף עוד שני שקלים טיפ על הכרטיס. היא
אמרה שאין בעיה ויצאה.

"קמצן!" זו היתה הפעם הראשונה שהשלישי נכנס לשיחה. "אתה קמצן!"
"אני לא קמצן, אני כילי. כילי, עם כף."
"אני יודע שזה עם כף, אני אולי נראה לך אנאלפבית..."
"לא, אני רק אמרתי שזה עם כף. אז אני כילי. זה מה שאני."
"את מסכימה שהוא קמצן?"
אוי. את זו אני. ואמנם ראשי היה שקוע בתוך העיתון אבל הרי
הקשבתי כל הזמן. ואף לו לא הייתי מקשיבה, הוא שאל בקול רם
מספיק בכדי לעורר את תשומת לבי. מה עונים? זו שאלה מכשילה הרבה
יותר מהאם המשוגע מכוער. בעיקר מפני שלא הוא זה השואל. לא,
בעיקר מפני ששני שקלים הם באמת לא הרבה טיפ.
"למה? בגלל השני שקלים?" מחוכם מאוד מצדי. כמו יהודיה טובה,
לענות בשאלה.
"כן."
הבעיה עם התשובות היהודיות האלה היא שהן אמנם קונות זמן אך לא
מבטלות את עצם הצורך לענות... "שני שקלים זה לא מספיק".
הצלחתי! תשובה דיפלומטית למדי. בין לא מספיק לקמצן יש עוד דרך
ללכת. הסכמתי עם שני הצדדים. אז אני יהודיה אחרי הכל.
המלצרית חזרה, המשוגע יצא.

נותרנו השלישי ואני.

השלישי נראה לי מאיים יותר מהמשוגע. אולי כי מערכת היחסים שלי
עם המשוגע כבר היתה מבוססת יותר. אני הרי אמרתי לו שהוא לא
מכוער.

החשבון שלי הגיע לאחר שתוקן, כיוון שהמלצרית חייבה אותי על
הסודה ששתה הבחור אתו החלפתי מבטים מוקדם יותר. כשראיתי את
הסודה על החשבון תהיתי האם זו טעות או האם החליט הבחור שפירוש
המבט שלי הוא שאני מזמינה אותו לסודה. שמחתי לגלות שאני לא
צריכה לשלם על הסודה, בייחוד לאור העובדה שלא הצלחתי למצוא
מספר טלפון או כל פרט מזהה אחר על החשבון.

החלטתי שהגיע הזמן ללכת. כבר חושך. נדמה לי גם שאין זה מן
הראוי לקרוא כתבה בגלובס על החלפת מנהלים בכירים בחברה ביום
שישי בערב. ונוסף על כך, קצת מוזר לי פה עם השלישי, עכשיו כשרק
שנינו נשארנו.

אספתי את הדברים שלי, לבשתי את הסוודר. השלישי הסתכל עלי כל
הזמן הזה ושמחתי על ההחלטה ללכת. כשחלפתי על פניו אמרתי שבת
שלום.
"ומבורך, מתולתלת". מבטו לווה אותי החוצה.

בצאתי מבית הקפה, השתרע חיוך רחב על פניי. אני לא יודעת למה.
משהו ב"ומבורך, מתולתלת" הזה הצחיק אותי. השלישי בכל זאת נחמד.