ליאור וליאורה.


רק לאחר שליאור היה לגמרי לבדו בשוק הנטוש והמסריח, הוא החל
להוריד את מכנסיו בחיפוש אחר וריד שימושי כלשהו שעוד לא הספיק
להיקרש. הוא היה משוכנע שראה אחד כזה לאחרונה ברגלו השמאלית
ליד המפשעה..  או אולי הייתה זו הימנית, ובכלל בצד השני? נו
טוב. הוא יזריק בצוואר, על אבר זה תמיד אפשר לסמוך שלא יעשה
בעיות.
הוא העיף מבט בשנית כדי לוודא שהוא אכן לבדו, ואז החל מחמם את
הכפית עם החומר הכל כך ירוד, שבכל זאת נראה לליאור יפהפה מאין
כמוהו.
ברוב המקרים, לליאור לא היה מפריע כלל וכלל להזריק ליד אנשים.
או אפילו בציבור. אך המקרה הזה היה שונה. את הזריקה הזאתי, הוא
באמת יעדיף להזריק לבדו.  ליאור רוצה למות, בלי הפרעות
מיותרות.
פשוט, כשאיבד את המראה הילדותי-תמים-יפהפה הזה שלו, האפשרות
היחידה שנשארה לו להרוויח כספים הייתה קיבוץ נדבות, וזה היה
בסדר. הבעיה האמיתית החלה לאחרונה, שגופו כל כך נרקב עד שאפילו
זו הייתה משימה קשה מדי עבורו, והוא לא חשב שהוא יוכל להסתכן
בגיהנום הצפוי לו אם יאלץ להיתקע בלי תקופה.
כן.. חשב. באמת כבר הגיע הזמן. זה יותר מדי פעמים שהוא בחן את
השלד הזה שהיה לשעבר גופו, ותהה איך לכל הרוחות, החלקים
מצליחים בכלל להישאר מחוברים ביחד, ועוד לנוע על פי רצונו
האישי בפקודה.
אך אל דאגה. התפקיד הנכסף של הזזת גופו יהיה שייך בקרוב
לשוטרים, רופאים ואז לתולעים, ובכלל, הוא לא חשב שהיה מוצלח בו
יתר על המידה בלאו הכי.
מה שמעניין היה, שבעבר, כשהירהר ברגע מותו, תמיד הניח שיהיה לו
אכפת.
אבל זה תלוי בעצם אם אתה מסתכל על זה מנקודת מבט של "מה הוא
היה יכול להיות" במקום של "מה הוא בהווה" והגישה הראשונה נראתה
לו טיפשית.
או ייתכן כמובן, שהוא פשוט ממש כבר רוצה להזריק, ולכן לא היה
לו אכפת.
הממ.. לא זכור לו שנהג לחשוב כל כך הרבה על דברים שלא קשורים
לחומר, כנראה יש מעין צורך כזה לחשוב קצת לפני שמתים.
ליאור הוציא את המראה השבורה ממעילו, ששימושה היה להגנה מפני
נרקומנים-גנבים וכן שיוכל לראות את הורידים הניסתרים מעיניו.
היתרון הגדול ביותר שלה היה שאי אפשר היה למכור אותה. לא שהוא
לא ניסה, אבל לא הצליח בכל מקרה. לכן זו נשארה כדי להראות לו
את אחד הורידים העובדים האחרונים שלו, שהיה גם. הוריד האחרון
עליו יוזרק חומר במשך חייו.
הוא ימות עכשיו.
ואז נשמעה חריקה. זו הייתה דלת הברזל הגדולה של השוק. לעזאזל!
הוא יצטרך להמתין מעט.
המזל הוא שלפחות הספיק למצוא את הנקודה הנכונה של הוריד. כך
שאם זה יהיה נרקומן-גנב, הוא  יוכל להזריק. אבל אם זה יהיה
שוטר זה לא יהיה טוב. הוא באמת העדיף למות במידה מה של שלווה.
"זה לא יפה מצידך לא להתחלק אתה יודע." זו הייתה ליאורה, והיא
אמרה בדיחה של ליאורה - חוש הומור אצל נרקומנים בשלבים
המאוחרים של ההתמקרות היה דבר נדיר, אך אפשרי.
"שלום אהובתי." אמר ליאור. הוא לא ראה אותה כבר הרבה מאוד זמן,
והתאים להיפגש איתה שניות ספורות לפני מותו, חשב. בעבר, באמת
הייתה חשובה לו.
"מה אתה עושה אהובי?" שאלה. אבל ליאור ידע שראתה את תכולת
המזרק והבינה את משמעותו.
"אני מתכונן להזריק זריקת מוות, ואם תצעדי עוד צעד אחד, אני
יזריק עכשיו."
"אבל מדוע אהובי?" זו הייתה שאלה טיפשית, כמובן, אבל לא נשאלה
בהומור. וזה אומר שהיא תיכננה להגיד משהו שלדעתה יועיל לעצור
אותו אחרי התשובה, וליאור באמת ניסה להימנע משכנועים מיותרים.
אבל הי, הוא יוכל הרי להזריק בכל רגע שיבחר והיא לא תוכל
לעצור בעדו. אז הוא ענה לה.
"עולם החיים לא רצה אותי ועכשיו גם עולם החיים-מתים לא רוצה
אותי עוד. נשאר לי רק את עולם המתים. יש לי עוד אפשרות שלא
ציינתי?"
"כן. יש עולם רביעי. עולם שהוא לא של חיים, לא של חיים-מתים
ולא של מתים.
הוא נקרא עולם המעבר."
ליאור חשב על המשפט המוזר ולאחר הביט בה, מתפלא.
מובן שעדיין לא יכל להאמין ולכן הוסיף ושאל: "את באמת נקיה?"
"הו, כן" היא חייכה. "העולם הרביעי".
"שמעי.. אם זה איזה שם של מוסד כלשהו ו.."
"מה פתאום" קטעה אותו. "זו גלולה והיא נמצאת כאן איתי."
הוא הניח שאכן יש אפשרות שהיא לא משקרת ולכן התעצב עמוקות.
בעצם, הוא התחיל להרגיש את הזריקה המיוכלת חומקת מצוורו, והוא
באמת רצה כבר להזריק.
"אני באמת רוצה כבר להזריק.." התריס לעברה את נסיונו האחרון,
שבעצם הודיע על תבוסתו המוחלטת.
"קדימה כבר, זו גלולת קסם." היא רכנה לעברו ואז הוציאה מכיסה
גלולה סגלגלה והושיטה אותה לפיו. "להסביר לך מה היא עושה?" עוד
בדיחה - כאילו שהיה לו אכפת.
הוא לקח את הגלולה. לקחת סמים ותרופות היו אחד הדברים שליאור
הצטיין בהם יותר. ואם זה כל מה שצריך לעשות כדי להיגמל, אז הוא
מוכן לנסות. להיגמל רק כדי לבחור לו עולם לחיות בו, או לא.
"באמת לא ראיתי אותך הרבה זמן אהובתי. כמה זמן.. חודשיים?
ארבעה?"
"קצת יותר משנה אהובי" אמרה ומיד לאחר החל להרגיש את הגלולה
במוחו.. הוא נרדם.
ואז לפתע התעורר אם הרגשה מאוד משונה. אומנם הוא בדרך כלל
הרגיש משונה. כלומר מוזר, הזוי, מתושתש, חרא, תיעוב עצמי,
מורעל או מת אבל זו הייתה הרגשה משונה שונה.
"בוקר טוב אהובי"
הוא פקח את עיניו, ולאלו נגלה מראה שהיה בהחלט שונה מהשוק
המסריח, כלומר חדר נקי של בית חולים והוא שכב על מיטה רכה.
הגלולה שיגרה אותי לפה? הזיה? זה לא מרגיש כמו הזיה.
"זה לא הזיה" אמרה ליאורה שידעה בדרך כלל על מה הוא חושב, "אתה
בחדר נקי, על מיטה נקיה ובנוסף..."
"גם אני נקי" קטע אותה ליאור, שנזכר לפתע שמשמעות ההרגשה
המוזרה שחש, היא פשוט.. סחיות.
הוא ידע מה עליו לשאול עכשיו והיא ענתה: "שנה. אתה הייתה צמח
במשך שנה ואני תיפלתי בך והשקתי אותך."
"את בחרת עולם בשבילי."
"לא נכון. לא כולם יוצאים חיים מעולם המעבר, הייתה לי תחושה
שאתה כן תצליח. וחוץ מזה אתה תמיד יכול להתאבד אתה יודע.."
חיוך..
"אני יעדיף להינשא לך."
"אני יודעת" ליאור ראה דמעה יחידה ואמר "תחבקי אותי ליאורה."
למרבה הפתעתו כל החלקים בגוף תפקדו והסקס היה מתוק. הוא בריא
עכשיו. אבל הפתעה יותר גדולה הייתה ההנאה שלו מהסקס או
לחילופין, ממשהו חוץ מהרואין.
"תודה לך ליאורה."
היא שתקה.
"למה את שותקת?"
"יש מחיר"
"אני ישלם"
"זוהי תופעת לוואי יחידה אבל אכזרית"
"אני ישלם"
"אתה מקבל חיים אבל גם מאבד. קיבלתה את חייך שלך אבל איבדתה את
שלי."
"מדוע עשית לי מעשה כזה אהובתי?" כמה מרגשות העבר שבו כשריפה
לפניו. "אני בטחתי בך."
"פעלתי מתוך תשוקה. והמחיר לא היה נורא - קיבלתי את חייך שלך
ורק איבדתי את שלי." היא שאלה: "אתה אוהב אותי?"
ליאור הבין את השאלה. "אני יחיה ואנסה להיות מאושר" וזאת למרות
שהגמילה החדשה שאני יצתרך לעבור תהיה קשה מהקודמת. הוא שתק ולא
רצה לחיות.
"אני אוהבת אותך."
אני שונא אותך. "אני אוהב אותך"
"להתראות אהובי"
"להתראות אהובתי" היא נעלמה.
מה היא חשבה לעצמה, הירהר. חיים ללא רצון לחיים הם הרבה יותר
גרועים מרצון לחיים ללא חיים.
הוא תמיד העריך את החוכמה שלה.. למה עשתה לו את זה? - מה הוא
הולך לעשות עכשיו?