"המים יפים לדעתך?"
"כן, הם יפים נורא."
"והשמיים?"
"אפילו יותר. לפעמים אני מצטערת על שלא אוכל לראות בהם את
השתקפותי לעולם."
"והפרח? לדעתך גם הוא יפה?"
"הפרח?" היא צחקה, "הרי הפרח שלי ולכן אוהב אותו מאוד."
"הוא לא חייב להיות שלך. אני יכול לקחתו. ועכשיו, את עדיין
אוהבת אותו?"
"כן, עדיין. כי עכשיו אתה אוהב אותו."

"מה יותר חזק, פחד או תקווה?"
"פחד, אך התקווה עדייו תנצח."
"האם מיכאל יוכל אי פעם להיות מאושר?"
"אני לא יודעת, אבל אני מקווה."
"האם אני אוכל?"
"אני מקווה."
"ואת?"
"מקווה."
"איתי?"
שתיקה.
"בואי, נשב ליד המים."
היא חייכה.
והם הלכו לעבר הנהר.

"יש לי רעיון. את תעשי לי רשימה של כל מה שאת צריכה באהבה ואני
אשתנה כנדרש."
"ואם אני לא אדע?"
"את תדעי."
"ואם אתה לא תצליח?"
"אני אצליח."
"ואם לא תרצה?"
"ארצה. אני מכיר אותך מספיק."
"המים דומים לשמיים. אני רוצה לעוף.." אמרה וקפצה למים.