זה היה ליל שישי קריר של נובמבר. כל-כך חיכיתי לסופשבוע, לסופו
של השבוע המטורף הזה שפשוט התיש אותי. קבענו אצל דניאל ב-9
בערב.
אבא שלי הסיע אותי אליה, והוא אסף בדרך את אחותי ואת החברות
הפוסטמות שלה שפשוט לא סתמו את הפה כל הנסיעה. רק רציתי לרדת
כבר. הגעתי בדיוק כשהתחיל לטפטף.
עליתי לקומה החמישית והיה לי קר. בכניסה לדירה של דניאל עמדו
קרן, סתיו ומיה. לא ראיתי אותן כמעט חודש, לא דיברתי איתן
כל-כך הרבה זמן. סתיו חייכה אליי, חיבקה אותי ונכנסה פנימה.
קרן הייתה במצברוח רע כרגיל והיא עשתה לי טובה שהיא בכלל אמרה
שלום. סתיו חייכה אליי, חיבקה אותי ונכנסה פנימה.
מיה חייכה אליי את החיוך המתוק שלה והלכה לחפש את אסף.
כולם היו כבר בפנים, הביטו דרכי, כאילו אני שקופה והמשיכו
בשלהם.
הלכתי לחדר של דניאל, זרקתי את התיק שלי על המיטה ביחד עם
המעיל. התחלתי להסתובב, לראות מי הגיע ומי לא. ענבל, תום והילה
ישבו בחדר הטלוויזיה וראו את "נערה בהפרעה". אייל, מעיין, רותם
ועוד כמה השתלטו על הסלון וניגנו בגיטרה. אדוה ונטע שיחקו
בקלפים.
חיפשתי פינה ריקה, אבל כולן היו תפוסות. שרון ואביב בדיוק
הגיעו, ואני רק רציתי לברוח. "מה אני עושה כאן??", חשבתי
לעצמי.
חזרתי לחדר של דניאל והתיישבתי בקצה של המיטה. מדיי פעם נכנסו
אנשים בשביל לקחת משהו או להחזיר. כמה אפילו שמו לב לזה שאני
קיימת אבל אז המשיכו בשלהם.
נשכבתי על המיטה והתקמרתי, חיבקתי את רגליי והייתי בדרך
להירדם. שקעתי בזכרונות, מחשבות על הכל. בעיקר על החודשיים
האחרונים...
בחיים לא הרגשתי כל כך לבד.
מיה נכנסה פתאום לחדר בשביל לקחת משהו מהתיק שלה. לקח לה כמה
דקות לשים לב שאני שם. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי כמה התרחקתי
מאנשים, ומעצמי. ואיך שכבר אחרי חודש מסכן אחד אני הופכת לחסרת
משמעות בשבילם.
מיה הייתה עם הגב אליי וחשבתי שמעניין מה קורה איתה, אם היא
מאושרת, על מה היא רבה שוב עם אמא שלה, על מה היא חושבת
עכשיו... התחלתי להרגיש קצת לחות בעיניים שפשוט מחכה לרגע בו
תוכל לפרוץ החוצה. מיה הסתובבה בכדיי לצאת.
לפתע היא ראתה אותי, מקופלת עם עצמי על המיטה. מיה הסתכלה עליי
במבט ספק מתפלא, ספק מרחם. היא התקרבה אליי בשקט בלי לומר דבר
והסתכלה עליי. מיה רכנה אליי ונתנה לי נשיקה קטנה על הלחי.
"אל תהיי עצובה רונו'ש" היא אמרה בעדינות ועזבה את החדר.
חייכתי.
התחלתי לבכות.