בנבכי נשמתי בין נקיקי רגשותי היא מחלחלת.
כאש עצורה, מחכה שאקיא אותה החוצה במין מסלול צפוי ושיגרתי
שטמן הגורל באגרופיי.
לא מנסה, לא משתפת פעולה כאילו רק אני שותפה בתהליך.
היא נועצת בי את ציפורניה, כאילו מאיימת שאם לא אקיא אותה,
תקיז מתוכי את עצמה במכאובים פי כמה.
עד שאני לא זבה דם היא לא נרגעת, עד שאני לא מוציאה את החלחלה
מתוכי היא לא מניחה לי.
זו קללה, הייתי אפילו אומרת מחלת נפש קשה, שלא מניחה לך עד
שאתה לא ממלא את רצונה.
לפעמים הרצון להתנגד, להתייצב מולה ולהגיד לה- לא! לא אסבול
זאת יותר! הסתלקי מצורעת! הרפי! הרפי! עולה בלהבות כאשר היא
מתחילה במלאכת הסיוטים שלה. שבעת מדורי גהנום היא תעביר אותי
עד שאמלא את רצון המרשעת.
ולבסוף היא לא נותנת לשמור במגירות ליבי המוצפנות את הזוועה...
היא תנבור ותחטט עד שתמצא את אשר חיפשה ותפיץ במכלול שירים
וסיפורים את הנעשה במסתורי נשמתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.