יצאנו בלילה, האויר קריר והרוח נושבת בפנים כטובה וכפיצוי על
החום שבהליכה. מסביבנו מטעים רחבים של עצי-תפוח, בחושך הם
נראים ככדורים לבנים אבל המיץ שלהם הוא בהחלט אחד
הטעימים,מרווה את הצמאון ומשביע את הרעב שבהליכה ארוכה.
הנה לפנינו כביש לבן ומולו גדר, הגענו לגבול, האמת היא שלא
הרגשתי הבדל כולשהו, הפחד משני צידי הגדר הוא אותו הפחד ואותן
מחשבות, מה הסיכוי שלי להיפצע ראשון איך אני אסתתר ואולי אסתער
ומה אני אפסיד אם אני אתבזבז (אמות) פה... וחשבתי שלעיתים
המלחמה עושה פלאים כי למי יש זמן לחשוב על כול מה שהוא מעריך
או לא מעריך בחיים, ופתאום אתה מעריך הכול את החבר ששעתיים
לפני רבתי איתו בטלפון על כמה חשוב להיות מבין ועדין גם עם
חברה שלו כבר לא בדיוק מתה עליו, פתאום אתה מעריך כול סוג של
מזון שאתה פוגש על הרצפה (רק אם הוא נקי כמובן ממחלות וחול),
אהבות שנאות וכל הניגודים האלו,פתאום מתגמדים מול הפחד שאולי
עוד רגע אתה כבר לא תהיה.
לבנון בהחלט יכולה להתהדר בכינוי ארץ הארזים ולא בגלל הארזים
שמעולם לא ראינו שם אלא כי הכול שם בנוי בצורה שחייבים להעריך
את אילו שעמלו בשביל זה, ארץ המלחמות שתמיד מצמיחות משהו יותר
טוב, יותר חזק. הלילה לא נגמר כמו הדרך, והנה, שורת בתים
לפנינו ומסגד ששולט על כול העמק, אולי משם תפתח הרעה, אולי כול
הכפר נראה נטוש אבל זו פריוילגיה שאסור לנו לחשוב עליה, תמיד
תחשבו מאיפה אתם מתים אמרתי לחבר`ה שלי, שלא יבזבזו את הזמן
בלהיות שאננים, כול חור וכול חלון יכול להביא עלינו את הקרב
הבא, תמיד לחשוב מאיפה אני מת, וככה אני עובר חלון-חלון,
שיח-שיח, אבל כול הידע הקרבי,הרפואי והכושר שלי לא יצליחו
לגרום לי להבין ולנחש מאיפה ייתקפו אותנו, וככה כול הלילה
הלכנו בין בתים מרפסות גינות ובתי ספר וכלום לא קרה, לזה אני
קורה נס כי לילה קודם לכן נהרגו לנו שניי חיילים באותה צורה
בדיוק של התקפה מתוך חלון ומתוך שיח, ככה פתאום הכול נהייה
לכלום, חיים הפכו למוות וסימני השאלה הפכו לסימני קריאה .
אני איליה או איך שהחבר`ה בבית קוראים לי, אלי, אני התגייסתי
לצבא בסוף 2003, האמת שבכלל לא רציתי משהו מיוחד, כלומר,
"גולני" או "גבעתי" הרי בדיעבד כשכולם יוצאים למלחמה אז הסכנה
אותה סכנה והמתים כמו כולם מתים. התגלגלתי בצבא עד שבשנת 05
הגעתי לחיל ההנדסה, בתור גנן או כמו שקוראים לזה "עובד רס"ר ",
הייתי שמח על התנאים ועל המיקום של הבסיס שהיה במדבר לא רחוק
מאילת. העבודה שלי הסתכמה בעיקר בכול העבודות השחורות שיש לצבא
להציע כמו גינון כמו שיפוצים ועוד כול מיני דברים כאלה.
באמצע שנת 06, באחד מימיי האביב הנעים ששררו בבסיס , תוך שאני
עוקר צמחי פרא הגודלים ליד הפרחים ששתלתי, ניגש אליי בחור נמוך
קומה, הוא פונה אליי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים,אני מתרומם
מהרצפה ורואה סגן-אלוף שלם בצה"ל שפונה אליי כמו חבר, הוא שאל
אותי אם אני רוצה להיות אצלו בחפ"ק כשהוא יעבור להיות מג"ד של
גדוד 603 של הנדסה, אני בהתחלה לא הבנתי את המשמעות של העניין,
אבל זה החמיא לי עצם ההצעה של התפקיד, להיות החייל של מפקד
הגדוד, עם כול ההטבות והתנאים, אני הסכמתי אבל מיד אחר כך
התעניינתי באופי התפקיד, הוא אמר שאני לא אדאג ושיהיה בסדר,
כמובן האמנתי לו וחודש לאחר מכן כבר יצאתי מהבסיס שבדרום
והגעתי לבסיס קטן, לא רחוק מרמאללה בשם "רמה". כול ההמשך זה
כבר זיוני מוח אבל בקיצור אחרי כמה ימים של גאווה אישית שלי,
בהצלחה שלי בצבא ובכלל, המג"ד חלה ובעצם אחרי כמה שבועות של
בתי חולים התקבלה החלטה שהוא מתחלף.
אני בן יחיד לאמא מאוד לא אמהית, כשארזתי את התיק ביום הגיוס
לא חשבתי על חזרה הביתה,ארזתי כול דבר אפשרי שיהיה מועיל לכול
צרה שתבוא, חבלים חוטי ברזל וחבילות גפרורים, בדיעבד אולי
חייתי בסרט אבל תסריט חיי לא היה שונה מסרט דרמה שהטוב בו לא
מנצח.
עכשיו אחרי כמעט שלוש שנים אני יכול להגיד שאותו קצין בכיר
שלקח אותי תחת חסותו, בלי כול חרטה, היה האדם היחיד בצבא
שהאמין בי. הוא פשוט עשה את כול הדברים הפשוטים שאפשר היה
לעשות גם מקודם.
אוגוסט 2006, אומרים שתהיה הפסקת אש, אנחנו בקו ה-15
קילומטר,בפנים בתוך השחלות של לבנון וכששמעתי שכנראה יכריזו על
הפסקת אש אמרתילעצמי שזו טעות, מתתי לצאת משם אבל זה היה מוקדם
מידי, הגענו רחוק מידי בשביל לסגת, ומצד שני אני כבר רציתי
לעוף משם.
יום שני, בוקר, לפני כמה שעות הכריזו על הפסקת אש, קיבלנו
פקודה: מידית להתקפל ולעוף במהירות חזרה לגבול, חזרה הביתה,
אני יודע שהמילה "מידית" כוונתה בהזדמנות הראשונה שייתאפשר,
החשיכה ירדה עלינו, עברו 12 שעות מקבלת הפקודה, מה לעזעזל
אנחנו עוד יושבים שם? חשבתי לעצמי, בואו נעוף מפה! אבל אין
פעילות בשעות היום מחשך לזיהוי תנועה וירי על כוחותינו.
כשאתה מנסה ללכת שני מטר מבלי ליפול זה אומר שחשוך מספיק
ושאפשר לנוע, התנענו את הכלים, טנקים, פומו"ת, ו די-9, שלושת
הכלים הכבדים הכי מעשיים שיש לצבא. שאון המנועים מתגבר על כול
רעשי הירי שעוד נשמעו למרות הפסקת האש, לא כולם היו מחוברים
למציאות, למען האמת כמעט כולם היו מנותקים מהמציאות,
טיפשים,הלכו לקרב מבלי לדעת שאפשר גם בלי, רק הקצינים הבכירים
קיבלו את ההודעה ולא כול החיילים ידעו שיש הפסקת אש אז הם
המשיכו לירות על כול מה שזז. זרקנו את כול הזבל שהיה לנו על
הרצפה, חצרות הבתים,הבתים עצמם וכול מה שמסביב היה מלא מזכרות
מהתפריט עתירת השומן הצבאית-ישראלית, נכנסנו לכלים.
" אבירם, כאן משנה, קבל תחילת תנועה שלנו"
"כאן אבירם, רות, כמו-כן תוודא תקינות הכוח!"
מיד לאחר הפקודה נהג הפומ"ה שלנו, משה לוקשין, קיבל הוראה בקשר
פנים, לנוע, משה לחץ על דוושת הגז שבהחלט עושה יותר רוח
ממהירות וככה החלה-לה הנסיעה עד שתעלה השמש כי אז חייבים לעצור
ולבנות מסתור עד לחשיכה.
אחרי כמה שעות נסיעה שבהם הייתי בטוח שיבוא איזה טיפש, מחבל,
שלא שמע שיש הפסקת אש ויעלה אותנו השמיימה עם איזה טיל תוצרת
רוסית, קיבלנו הוראה להמשיך לנוע גם באור יום, העיקר כבר לעוף
משם, עכשיו, מצד אחד כולנו כבר רצינו לעוף משם אבל תנועה ביום?
זה הרי התאבדות, אני העדפתי להישאר עד לילה העיקר להגיע בריאים
אבל אין מצב לוויכוחים, יוצאים אז יוצאים.
אחת התרופות המצוינות ללחץ נפשי מטורף, זה שינה, כן, פשוט
להירדם טוב-טוב ולקוות שאם נפגעים אז זה ייגמר מהר מאוד ובלי
כאבים, ככה שעל המצבה ייכתבו "הוא נפל בשנתו" מה אכפת לי לישון
ולא לקום כול עוד זה לא כואב.
קיבלתי את מבוקשי, נרדמתי, אחרי כמה שעות ראיתי שיש אור מאחד
החרכים של הכלי והבנתי שאנחנו לא עוצרים, אנחנו ממשיכים למרות
הכול עד הגבול.
רוב הפחד שלי היה מבוסס על טעויות של הנהג שלנו,משה, והנווט
שזה הסמג"ד שלנו בעצם כי טעות אחת שלהם ואנחנו מסיימים בעולם
הבא וככה במשך שעות על גבי שעות אנחנו נוסעים ביום עם כול
התאים פתוחים, בפומ"ה יש שלושה פתחים שבתנועה תמיד הם סגורים
אבל תחושת הסוף הכניסה אותנו לחוסר אכפתיות,אז הוצאנו ראשים
מהכלי ונסענו כמו על גבו של סוס גדול וחזק.
השמש על הפנים שלנו האבק בעיניים וריח הגופות של המחבלים נישא
באוויר, כעדות להצלחות המסריחות שלנו.
העייפות גברה עליי, נשכבתי לישון, עד כמה שזה אפשרי בחלל הקטן
של הפומ"ה, אני לא זוכר כמה שעות נסענו אבל אני זוכר שהנשימה
שלי הלכה והצטמצמה כי האבק פשוט היה לבלתי נסבל.
הכלי שלנו עצר בחריקת בלמים מטורפת, אני מתעורר בפרנויה, יכול
להיות שזה הרגע? יכול להיות שדווקא כול כך קרוב לסוף חטפנו
טיל?, בשניות אני יוצא מהכלי ואני מגלה את אחד המראות המוזרים
ביותר, מאות חיילים אחד ליד השני צבועים בצבעי אדמה, אחד עם
חולצה אחד בלי אחד עם נשק ואחד בלי וכמעט כולם אוחזים בסוג
מסוים של סנדוויץ` ופחית שתייה, לא האמנתי, אנחנו בארץ כולנו
אדומים מהאדמה של לבנון אבל כולנו בארץ.
יצאתי החוצה מהכלי כמעט באפיסת כוחות, כי מעכשיו מותר להיות
עייף, אין בושה, בפנים אני גיבור ללא חת אבל בארץ אני מתעייף,
נותן לעצמי לנוח על זרי הדפנה, יצאתי מהכלי והדבר הראשון
שעשיתי היה להסתכל על הכלי מסביב ולראות מה קרה לנו שכול כך
הפחיד אותי, מסתבר שזהו סתם הייתה בלימה אגרסיבית ולא כי קרה
משהו, אבל יותר מדהים מזה הייתה העובדה שאחד הזחלים של הכלי
שלנו כמעט והתפרק לשניים כי אחד הפינים שמחזיקים אותו בשלמותו,
כמעט ויצא מהמקום לגמרי ואחד מגלגלי השיניים שמניעים את הזחל
כמעט והתפרק, המסקנה הסופית שלי על המלחמה מהצד שלי היא שאני
והחברה שאיתי, ניצלנו בנס, אין לזה שום הסבר אחר.
סוף אוגוסט תחילת ספטמבר 2006, אני מגיע בטרמפ לבוש מדי-ב`
ונשק, שכמו המדים, צבוע בצבעים חזקים של חום-אדמדם מהחול של
לבנון,
אני יורד בהרצליה ומולי, מעבר לכביש, בית קפה מסוגנן, אני
מחליט שקפה בהחלט יהיה פינוק נחמד, אני מגיע לבית הקפה והדבר
הראשון שאני שם לב הוא הבנות הלבושות באופנה מיוחדת שלא משאירה
מקום לדימיון ובנים שמזרימים בירה כמו מים קרים ביום שרבי
ובקיצור, הכול על מי-מנוחות. בעיתון נאמר על זה:
" הרחוב התל-אביבי- שכול כך אפטי למלחמה הזו "
אבל אני שואל את עצמי, האם אני רוצה שכולם כולל כולם, יחיו
בחששות ופחדים ממה שקורה לי ולכול השאר או שבשביל אותו שקט אני
נלחם, והתשובה של היא שאני נלחמתי על אותו שקט נפשי של
התל-אביבים ועל אותה שיגרה שכול כך אין לנו אותה.
ראיתי וקראתי את כול אותם השלטים העירוניים שמחבקים את החיילים
וזה הרגיז אותי יותר כי לשלטים אין עיניים לראות בהם ואין להם
ידיים ללחוץ להם., אבל זה רק אני.