שאיפה עמוקה. צריבה בגרון. שיעול.
כל הג'וינטים שעישנתי ואני עדיין משתעלת קצת. לפעמים. הוא
מגחך, צוחק עלי.
"מה?" אני שואלת.
"כלום. את חמודה."
שונאת את זה. כשקוראים לי חמודה. "אז מה אם יש לי גרון קצת
רגיש." אני מתגוננת.
"זה בסדר, אני אוהב את זה, זה נשי." הוא אומר בחיוך. העיקר
שהוא אוהב את זה.
עוד שאיפה. ונשיפה. מתחילה להרגיש את זה. אני מעבירה לו את
הג'וינט וצונחת אחורה על הספה. נמרחת.
"זהו? סיימת?"
"מספיק לי. אני בסדר, אני."
אני עוצמת עיניים ומקשיבה לרדיו. שעה של ג'אז או משהו כזה.
ג'אז רגוע. אישה ששרה בקול עמוק על אהבה נכזבת, פסנתר שמנגן
תווים עדינים וממכרים. הצלילים מצמררים אותי. כאילו נכנסים
דרך אוזניי אל תוך גופי, עמוק פנימה, מרעידים לי את האיברים.
אני צוללת לתוך השיר. אני רואה אותה, את הזמרת, עומדת על הבמה
הקטנה במועדון אפוף העשן, לבושה שמלה כחולה עם מחשוף עמוק,
אוחזת את המיקרופון בחושניות, שרה לתוכו מילים כואבות ויפות
משפתיים מרוחות בליפסטיק אדום בוהק. הפסנתרן שמנגן על הפסנתר
שלידה, ספק מאלתר, ספק דבק בתווים שנכתבו מראש, רוקד עם
אצבעותיו על הקלידים בקלילות כזו, כאילו היו חלק ממנו.
הוא מלטף לי את גב כף היד. מעיר אותי.
"הכל בסדר?"
"מה הכישרון שהכי היית רוצה בעולם?"
"וואו. שאלה רצינית. מה הכישרון שהכי הייתי רוצה בעולם..."
הוא בוהה קדימה. אני יכולה לראות אותו מריץ את המחשבות בראש.
"אני רוצה לשיר." לא מחכה לתשובה שלו. "לשיר כל כך יפה. עם
קול עמוק וסוחף. כמו הזמרת הזו."
"תרשמי לפיתוח קול."
"קול כזה, כמו שאני רוצה, זה לא משהו נרכש."
"לא נורא, כל אחד והכישרונות שלו."
הוא מועך את הג'וינט במאפרה ונמרח לידי על הספה. מסתכל עלי.
מלטף אותי.
"את יפה."
"סתום." עוד אידיוט שמנסה למכור לי שטויות בשביל להשכיב אותי.
"למה? זאת האמת."
"טוב, טוב, בסדר." חבל על המאמץ.
הוא נצמד אלי. היד שלו עוברת בטבעיות מחושבת מהכתף אל הצוואר,
ומתקרבת אל החזה. הוא רוכן מעלי, מרפרף עם שפתיו על שפתיי,
מצמיד ברכות, ומנשק נשיקה עדינה, שבוחנת גבולות. אני נענית
לו, ומיד אחריה באה נשיקה נוספת, ארוכה יותר. אני עוצמת
עיניים.
מוזיקה, סטלה, גבר. מה צריך יותר מזה.
הוא משכיב אותי על הספה, ונשכב מעלי. מהיר הבחור. אולי יש לו
עוד כמה בחורות להשכיב הלילה.
הוא מעביר את ידיו על גופי, על בגדיי ומתחתיהם. לוחש לי באוזן
מילים גסות. כבר לא כל כך עדין. הוא מפשיט אותי במיומנות,
ובעצמו לא נשאר לבוש יותר מדי זמן. הוא נוגע בי, ולוקח אותי
איתו למקומות אחרים, טובים יותר. ואני מרגישה שאין מלבדנו אף
אחד בעולם. הוא שוכב איתי, ומשכיח ממני הכל. אני נסחפת אחריו
לכל מקום אחר.
"אני צריך ללכת."
"אני יודעת."
הוא לא מגיב. אני מדליקה סיגריה. הוא קם ומתחיל לאסוף את
בגדיו מהרצפה. הוא מתלבש, ואני מקשיבה למוזיקה שעוד מנגנת
ברקע. זה כבר שיר אחר, קצת יותר קודר, אבל אותה הזמרת.
הוא נועל נעליים ובקושי מסתכל עליי. "אני אתקשר אלייך."
"בסדר." הוא לא יתקשר.
הוא ניגש לדלת, מביט בי מבט אחרון, ויוצא.
אני מסתכלת על הדלת שנסגרת מאחוריו, ולוקחת עוד שאיפה עמוקה
מהסיגריה. ממלאת את ריאותיי ברעל הממכר והטוב הזה.