"הרכבת שברציף 2 הינה רכבת ישירה לנהריה" הרכבת שלי הגיעה סוף
כל סוף, הרמתי את התיק ועליתי לרכבת, התקדמתי עד לקרון
הנוסעים הראשון והתיישבתי לבד מול החלון.
"אחחחחחחחחח" נאנחתי , זה היה שבוע מאוד לחוץ בבסיס, חיכתי
לחופשת הסופה"ש.
הרכבת התקדמה לתחנות הבאות שנמצאות ב"א והרכבת נהייתה הומה
אנשים במהירות, טוב ככה זה ביום חמישי אמרתי לעצמי והפנתי את
מבטי לחלון.
"סליחה? יושבים פה?" שמעתי קול חלש ועדין, סיבבתי את ראשי
לכיוון הקול וליעניי נגלתה אישה גבוהה בעלת עניים בהירות
ונוצצות, היא לבשה סריג גדול שנראה מגושם על גופה הצנום, היא
לבשה ג'ינס כחול בהיר דהוי עם קרעים ועל ראשה היה כובע צמר
בצבע לבן.
"לא, את יכולה לשבת." אמרתי בנימוס וחייכתי לעברה. היא
התיישבה ולאחר כמה דקות יצאנו מת"א לכיוון הצפון. פתחתי את
התיק שלי ושלפתי מתוכו עיתון ודיפדפתי בין העמודים, לאחר חצי
שעה של נסיעה האישה שהתיישבה מולי הורידה את הכובע מראשה
וחשפה את ראשה שהיה קירח לגמרי, היא הסתכלה לעברי ואני הסרתי
את עיניי מראשה במהירות, חייכתי במבט לעינייה והחזרתי את
עיניי אל בין דפי העיתון, מידי פעם הסטתי את עניי מהעיתון
לחלון הרכבת בכדי לדעת להיכן הגענו ומידי פעם בכדי להנות
מהנוף.
סיימתי לקרוא כתבה משעממת והרמתי את ראשי לעבר החלון ובזכוכית
החלון השתקפה דמות, זו הייתה השתקפות האישה שישבה מולי, פנייה
היו עצובות ופתאום ראיתי דמעה שזלגה מענייה ונפלה מסנטרה,
נספגה בבגדייה.
הפנתי את ראשי לעברה וראיתי את ענייה מלאות בדמעות, הורדתי את
מבטתי בחזרה לעיתון וניסתי למצוא משהו שיסיט את עיניי ממנה
ולא הצלחתי, כל האותיות התערבבו לי ולא הצלחתי לקרוא שום
מילה, הייתי כל כך מסוקרנת לדעת מדוע היא בוכה, היא נראתה לי
כל כך אבודה בתוך עצמה. לאחר כמה דקות שמתי לב שהיא עדיין
בוכה בשקט ופשוט לא יכולתי להתאפק. הושטתי את ידי לתוך התיק
שלי והוצאתי טישו. "בבקשה" אמרתי והושטתי לעברה את הטישו, היא
חייכה אליי בעצב ולקחה את הטישן, היא מחתה את דימעותייה
וקינחה את אפה, היא הרימה את ראשה אליי, התבוננה בעניי
בבישנות ואמרה "תודה מתוקה". חייכתי לעברה וחשבתי לעצמי שהיא
נראת אדם מאוד מעניין, טובת לב וענווה. אין לי מושג למה חשתי
כך, פשוט משהו בענייה, בעצב שלה גרם לי לקבל את ההרגשה הזו.
"אני מתנצלת, אני בדרך כלל שולטת בזה." היא אמרה ושוב אילצה
את עצמה לחייך ועצרה עוד כמה דמעות שעלו בענייה. "שולטת! אפשר
לשאול על מה?" אמרתי בנימוס, "אממממ, זה סתם סיפור ארוך, לא
משנה, זה לא כל כך מעניין." היא אמרה.
"לאן את מגיעה?" שאלתי והיא השיבה שלנהריה. "אז אם תסתכלי על
השעון את תראי שיש לנו עוד הרבה זמן נסיעה, את יכולה לספר אם
את רוצה, יש לי זמן." אמרתי בחיוך וסגרתי את העיתון והתבוננתי
לעברה.
"אוקיי, אממממ , אני טליה דרך אגב" היא אמרה והושיטה את ידה
לעברי, לחצתי את ידה ואמרתי "נעים מאוד, אני אור".
"טוב, אני רואה שאת מוכנה כבר, אז אני אתחיל" היא אמרה ואני
הנהנתי בראשי בהסכמה.
"לפני 3 שנים עברתי התמוטטות בעבודתי וכשהגעתי לביה"ח ביצעו
לי כל מיני בדיקות כדי לאתר את הבעיה ולאחר יומיים שהייתי
מאושפזת הגיע אליי רופא מומחה ואמר לי שיש לי  סרטן. באותה
התקופה הייתה לי חברה, בת זוגתי, יצאנו שנה וחצי
ושבוע לאחר שעברתי תוכנית הכנה לטיפולים וידעתי מול מה אני
עומדת ומה אני אצטרך לעבור החלטתי שאנני רוצה שחברתי, אפרת,
תהיה חלק מזה ותראה אותי במצב כזה אז לפני תחילת הטיפולים
ביקשתי ממנה לעזוב, כי גרנו יחדיו. אמרתי לה שאנני רוצה להיות
איתה ושלא אוכל להיות לצידה כי אני צריכה את כל כוחותיי
ולהיות עם עצמי כדי לנסות לנצח את המחלה. היא התעקשה ורצתה
להישאר, רבתי איתה והתחלתי לצעוק עלייה, לנסות לפגוע בה
בכוונה בכדי שהיא תעזוב בכל זאת אך היא לא וויתרה והיא הגיעה
לכל טיפול שעברתי והיא הייתה איתי לאורך כל התקופה של
הטיפולים, כשהקאתי, כשבכיתי, כשהייתי שוכבת במיטה למשך ימים
ולא מוציאה הגה, כשנשר לי השיער, כשהשאמתי אותה בכל מה שקורה
לי, כשפגעתי בה, כשהעלבתי אותה, ממש למשך כל התקופה ובכל
המצבים הקשים שהיו לי." היא אמרה לי את זה וענייה הוצפו שוב
בדמעות, היא החלה להיחנק מהדמעות שבגרונה ונעצרה לכמה שניות.
ראיתי בענייה ניצוץ אהבה וכל כך הרבה עצב כשהיא דיברה על
אהובתה, היא כל כך התגאתה בה, התגאתה בזה שיש לה אותה.
"את בסדר?" שאלתי, היא הרימה את ראשה ולקחה נשימה ארוכה
והמשיכה בסיפורה.
"לאחר שנה מאוד קשה ניצחתי את המחלה, בזכותה, בגללה, בגלל
אפרת. לאחר 4 חודשים נסענו לחו"ל ביחד והתחתנו, חזרנו לארץ
והמשכנו את חיינו ביחד ואפילו חשבנו על ילד. היינו נשואות
למשך 7 חודשים הכי נהדרים בחיי." היא הסתכלה לעבר החלון
והשתתקה.
הסתכלתי עליה ושאלתי בעדינות "מה קרה? למה נפרדתן?" היא
התבוננה עליי ודמעה זלגה מענייה ואחריה עוד דמעה שרדפה את
הראשונה.
"לא נפרדנו, היא נהרגה בתאונת דרכים." היא אמרה והוציאה עוד
טישו וניגבה את פנייה. הסתכלתי עליה, ניסתי לעקל, הרגשתי
כאילו אני איבדתי מישהו יקר לליבי, הרגשתי את הצער, הצער שלה.
הרגשתי כל כך מוזר וכל כך חזק שפשוט קמתי מהמושב שלי ועברתי
למושב שלידה וחיבקתי אותה. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל
הרגשתי כאילו אני מחבקת את האדם שהכי קרוב ויקר לי, כאילו
חייתי את הסיפור הזה, את החיים שלה, זה היה כל כך חזק ממני,
שבר אותי.
לבסוף מצאתי את עצמי בוכה ברכבת, חובקת אישה "זרה" שהייתה הכי
מוכרת לי. הרמתי את ראשה והתבוננתי לתוך עינייה, נראה לי שהיא
הרגישה שכאב לי, היא חייכה אליי וניגבה את דימעותיי בעדינות
וברוך שגרמו לי להוריד עוד כמה דמעות.
נשארנו בשקט למשך כמה דקות ולאחר מכן דיברנו ודיברנו על כל כך
הרבה דברים עד שהגענו לעכו, התחנה שלי.
"בחיים לא עברתי נסיעה כזו ארוכה מבלי להרגיש את הזמן, יכולתי
להישאר איתך על הרכבת הזו למשך ימים." אמרתי לטליה בחיוך,
קמתי ולקחתי את התיק שלי והרמתי אותו על גבי.
"להתראות אור, תשמרי על עצמך מתוקה, היה לי העונג לפגוש
אותך." היא אמרה והושיטה את ידייה אליי, חיבקתי אותה כל כך
חזק כאילו פחדתי, פחדתי לאבד אותה. נשקתי על לחייה והתבוננתי
שוב לתוך ענייה המרגיעות ואמרתי "טליה, עשית לי משהו בלב, אני
לא רוצה להישמע מוזר אך אני מרגישה קשר חזק אלייך. תשמרי על
עצמך מאמי ותהיי חזקה." חייכתי ונעצרתי מולה לכמה שניות ואז
שמעתי את צליל הדלתות שנפתחות, הלכתי לכיוון הדלתות והרגשתי
את מבטה בגבי, כשירדתי והסתכלתי לכיוון החלון שלידו התיישבנו
וחיכתי שהיא תחלוף על פניי, הרכבת החלה לנסוע ואז ראיתי אותה
מתבוננת לעברי ומנופפת בידייה לשלום. נופפתי לה לשלום בחזרה
כשהרגשת דמעות בגרוני וצריבה קלה בעניי. הרכבת התרחקה ואיתה
טליה, רק אחרי שהרכבת נעלמה מעניי התחלתי להתקדם לעבר היציאה
מהתחנה.

מאז אותו היום אני חושבת עלייך טליה - בכל יום שעובר!
מה את עושה?
האם את בסדר?
האם מצאת אהבה חדשה?
האם את זוכרת אותי?
הלוואי ויכולתי לראותך שוב, לדבר איתך או פשוט רק לחבק אותך.
אני מרגישה שאת נורא חסרה לי, אין לי מושג איך זה אפשרי אבל
אני מתגעגעת אלייך וזוכרת.
איפה שלא תהיי טליה, תדעי שלא שכחתי ולעולם לא אשכח את סיפור
חייך.
                                             שלך בהערצה,
אור!