כמה זמן אני כבר רץ ככה?
אני מרגיש שעד עכשיו לא הייתי מודע לעצמי. כאילו מישהו אחר שלט
בגופי עד שהחליט לעזוב את המושכות, והנה אני נכנסתי לתמונה.
אני מוצא את עצמי רץ ברחוב שנראה לי מאוד מוכר, אך אני לא
מצליח להיזכר בשמו.
איך הגעתי הנה?
נדמה שזה שהיה פה לפניי החליט לקחת את גופי לנסיעת מבחן פרועה
במיוחד. כולי ספוג זיעה ואני מרגיש את הלמות פעימות ליבי חזק
בתוך ראשי. כאילו שאובדן הזיכרון הקל הזה אינו מספיק, אני
מתחיל להבחין כי הריצה שלי חסרת כל תכלית. אני רץ אך לא מתקדם
מאומה. המדרכה כהליכון בחדר הכושר.
האם כדור הארץ התאים את קצב סיבובו לקצב הריצה שלי, או להיפך?
אני מפנה את מבטי שמאלה כדי לקרוא את שם הרחוב מאחד השלטים.
אני לא מצליח להבין מה כתוב שם, האותיות מטושטשות ומשתנות
כצורות בקליידסקופ. לא יכול להיות שאני צריך משקפיים. תמיד
ראיתי מצויין והייתי זה שמתבדח על חשבונם של אחרים שהרסו את
עיניהם בבילוי שעות רבות מול המחשב. אני עוצר כדי שאוכל לשפשף
את עיניי ולנקות את הליכלוך שבטח טישטש את ראייתי. בשנייה שאני
מוריד את ידיי מעיניי, הרחוב מתמלא התרחשויות ובבת אחת מוחי
קולט את כל הגירויים החדשים. כאילו שמישהו לחץ בשנית על כפתור
ה-mute בשלט וביטל את ההשתקה, כך ראשי מוצף בקולות של תנועה
סואנת בכביש, של מכוניות נוסעות וצופרות. רעש של אנשים מדברים,
הולכים, צועקים, צוחקים. אני מביט סביבי ברחוב, בשלל הפעילויות
החדשות ששטפו אותו ואני רואה כי כל אדם הנמצא ברחוב הוא בעל
מום. גידמים, פיסחים, נכים, קטועי איברים, חירשים, עיוורים,
אילמים. פעם מילים חריגות, מילים שנהגו לתאר אאוטסיידרים,
ועכשיו, הפכו לנורמה.
אתה רואה גבר מחפש בעזרת ידיו משהו בתוך כיס המעיל ואתה לא
יודע מה ייצא. מכוניות מסתירה את פלג גופה התחתון של אישה ואתה
יכול רק לנחש כמה רגליים יש לה.

קטיעות, פרוטזות, קביים, כיסאות גלגלים, שתלים, התקנים
מלאכותיים. האקסצנטרי הפך לנורמטיבי. המוזר לשיגרתי. האיש
הביוני הוא המוכר בסופר, הוא השכנה הזקנה מקומה שנייה. אם אתה
רוצה למרוד במוסכמות, אתה נשאר שלם. להיות תקין פיזית זה רטרו.

כאשר אני סוף סוף מצליח לקרוא את שם הרחוב מן השלט, אני כבר לא
נמצא ברחוב הזה, או בכל רחוב אחר. כאילו שהרחוב היה תפאורה
שצויירה על בד הנמצא במסילה, ועכשיו מישהו משך אותו כדי לגלות
תפאורה אחרת, מקום התרחשות חדש להצגה הסוריאליסטית הזו שנקראית
"החיים שלי היום". המערכה השנייה ממוקמת על מדרגות בית הספר
היסודי שלי. המדבקות החמודות של כפות רגליים שהודבקו על
המדרגות וכיוונו את הילדים מאיזה צד עולים ומאיזה יורדים כבר
לא נראות כמו פעם. הן נהרסו. חלקן עקומות וחלקן נעלמו כליל.

הפעמון מצלצל וזהו הסימן לילדים שהם יכולים לצאת להפסקה.
בניגוד לציפיות, לוקח זמן מה עד שהם יוצאים מן הכיתות. אין
ריצה צוהלת לחצר כמו פעם. הילדים מדדים החוצה מהכיתות באיטיות,
פרצופם חתום ובוגר מדי לגילם. הם צולעים, נופלים, קופצים על
רגל אחת. במחשבה שנייה, נראה בעצם שעיוות המדבקות היה מכוון,
עיצוב חדש המתאים לפיזיולוגיה המודרנית של הילדים. כיום, בעיות
הליכה ויציבה מאפיינות ילד רגיל, ילד בריא. שיתוק מוחין מקנה
לך פופולריות כמו שפעם פלייסטיישן חדש היה מקנה לך. את הילדים
השלמים מקניטים. את ה"מושלמונים" מנדים, מרחיקים מהחברה.
אתה רוצה להשתלב? רוצה להיות מקובל? רוץ לתוך הכביש כשיש לך
אור אדום. שים את הפלאפון קרוב לראשך כשאתה הולך לישון. לך
להילחם באיזשהי מלחמה שאף אחד כבר לא זוכר למה היא התחילה. זה
נקרא דיאטת איברים, כולם בהוליווד עושים את זה.

הרהוריי נפסקים כאשר אחד הילדים בועט לי חזק בעצם השוק. הוא
וחבריו צוחקים, אך הצחוק לא נמשך זמן רב. הילד בעל הרגל האחת
לא חשב על הבעיטה הזו עד הסוף ועכשיו הוא מתגלגל למטה במדרגות,
מחזה די שכיח בבית הספר. אולי צריך להוסיף על המדרגות מדבקות
של ראש, מרפק, ברך ואגן. להתאים אותן לצרכים החדשים.
אני יוצא לחצר בית הספר, צולע בגלל הילד המחורבן הזה, אבל
לפחות מקובל חברתית, נורמלי. בחוץ, הכל בגוונים של צהוב. מזג
האוויר אביך, אבל לא חם. ילדים משחקים כדורגל, כדוריד, כל אחד
לפי מה שנשאר לו. אני נותן עם העקב מכה קטנה לריצפה כדי לסדר
את הנעל מהבעיטה שחטפתי ואני מתחיל לרחף באוויר. אני עף.
האם בלי משים הפעלתי על כדור הארץ כוח השווה לכוח הכבידה?
האיך נראה חסר משמעות כאשר אני עולה למעלה מעל החצר, מעל מגרשי
הכדורסל. הילדים נראים כמו נמלים שזאטוט אכזרי התעלל בהן. כרת
להן את הרגליים והסתכל איך הן מתפתלות, מפוחדות וחסרות אונים.
אני עף מעל לרחובות העיר, מחפש את ביתי. העיר נראית כתמיד, אך
לא בדיוק כמו שזכרתי אותה. לבסוף אני מוצא את דירתי ואני נכנס
דרך החלון לתוך חדרי. טוב להיות בבית. אני סחוט מעייפות. היום
המטורף הזה התיש אותי. אני נכנס למיטה ומתהפך פעמים רבות עד
שאני מצליח להירדם. בחלום שלי, העולם רגיל. רגיל של פעם.
הראייה שלי בסדר, כל האנשים שלמים, וכשאתה רץ אתה באמת מגיע
לאנשהו, לאן שרצית. בחלום אני עושה את מה שאני אמור לעשות בכל
יום, את סדר היום השיגרתי.

הלוואי שהחלום הזה יימשך לעולם, אין לי חשק לקום שוב לעולם
האמיתי.