באותו הבוקר, כאשר קמתי, הייתה לי תחושה שמשהו לא יהיה בסדר.
קמתי בכל אופן. כל שאר החיילים שגרו בחדר עדיין ישנו. הצלחתי
לגרור את עצמי מהמיטה מול המראה הקטנה באמבטיה. פנים שקשה לקרא
להם אטרקטיביות הופיעו מולי במראה. "חתיכת פרצוף יש לך, שמשון"
- חשבתי והתחלתי להתגלח. איזה מין שם זה שמשון? אומרים שאבא
שלי, שסבל כל חייו מאנשים אחרים שהיו מנצלים את האופי הרך שלו,
ניגש למיטה של אמא כאשר יצאתי לעולם ואמר לאמא: "הוא לא יהיה
כמוני. הוא הולך להיות גיבור. אני אקרא לו שמשון". כמובן שאז,
לפני 20 שנה, בשנת 2500 , אבא שלי לא חשב שהגבורה שלי כביכול
תצטרך לבוא לידי ביטוי. ועוד איזה ביטוי...
שיט, הנה עוד פעם מתחילה האזעקה.... עוד לא התגלחתי.

זה היה בערך לפני שנה שפגשתי את קרן. מעניין שדווקא בפעמים
הראשנות שראיתי אותה, היא נראתה לי סתמית לחלוטין. אם זה היה
גם נמשך ככה, כנראה שלא היה לי מה לספר עכשיו. לעיתים יש משהו
שהיינו רוצים לשנות בעבר, ויש לנו תחושה שההוה היה יכול להיות
יותר טוב. אבל האמת היא שאף אחד לא יודע כיצד בדיוק זה היה
משפיע. אמא שלי, שהייתה אופטימיסט מובהק, תמיד הייתה אומרת לי
במקרים כאלה משהו בסגנון של : יש לך מזל ששברת את הרגל, כי
אולי היית נדרס על ידי משאית חולפת.
במקרה של קרן אני מעדיף שמשאית הייתה דורסת אותי. אז לא הייתי
מתאהב בה.

האזעקה פועלת. אני מנסה להתגלח. אני כבר מתחיל לשמע את כל
ההמולה סביבי. ספינת החלל מלאה באנשים שמתרוצצים.
למה אתה מחכה, למשיח ?! - מופיע מולי במרחק של כמה סנטימטרים
פרצוף אדום וזועף שמעיף חתיכות רוק קטנות לכל כיוון. כולל
הפנים שלי.
אתה מפריע לי להתגלח, יוגן - אני עונה בצורה רגועה.
מה להתגלח? מה להתגלח? אתה רוצה לעוף מהקורס ביום האחרון? יש
עוד שתי דקות מינוס חמש שניות שבזבזתי על לצעוק עליך!
אני עושה צעד קטן שמאלה ככה שאמשיך לראות את המראה. יוגן
מתעצבן ומחליט לעזוב אותי. תמיד שאני רב עם יוגן, אני משתעשע
במחשבה שאולי הוא  שונא אותי בגלל שהוא חושב שאני יהודי, למרות
שאני לא. כמובן שרוב הסיכויים שהוא אפילו לא יודע מה ההיסטוריה
המשותפת של העמים האלה (אחרי הכל מי מכם בקיא באירועים שהיו
לפני חמש מאות חמישים שנה?).
כולם כבר עזבו את החדר ואני מתחיל לרוץ לגשר. כנראה שאני אאחר
ואחטוף על זה... לפחות אני מגולח.

את קרן פגשתי בקורס תעופה מתקדמת. אחרי כמה דיבורים בהפסקות
נפגשנו איתה מחוץ ללימודים. כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לגרור
אותה ליחסים אמיתיים. אבל סתם דיבורים, צחוקים - חופשי.
קרן חיבבה רק אותי מבין הטייסים. וגם אותו.


הוא זה גם טייס ושמו הוא גרי. בחור נחמד, יצא לי קצת לשוחח
איתו מדי פעם. עושה רושם של מישהו תמהוני ומעופף. זה עדיין
תעלומה בשבילי איך הוא הגיע לפה. תמיד חשבתי שטייס של חללית
צריך להיות טיפוס קשוח וגברי. גרי לעומת זאת לא מתבייש בזה
שהוא מחבר מידי פעם חרוזי שירה או אפילו מתחיל לגלגל בקלילות
איזה שיר על הפסנתר ומרדים את כולם. יש לי עיתים רושם כאשר אני
מסתכל על החיוך המסתורי שלו שהוא בכלל לא קשור לפה, אין לבן
אדם כזה מה לעשות בתקופה כזו. היה צריך להיוולד בזמן אחר.
אני? אני לעומת זאת בן אדם פשוט. תנו לי אוכל וספורט, להשתכר
מדי פעם - אני מרוצה מהחיים. אני נרדם בשיעורי היסטוריה וצוחק
על הפלצנות של המשוררים. עכשיו, אני פתאום חושב על גרי באור
אחר לגמרי. כשאתה נדרש למלא את התפקיד של אלוהים אבל אתה רק
בן-אדם.. זה בעיה.

כידוע לכם, גרי ווטסון נשלח למשימת ריגול לסקטור 5- התחיל
המפקד לדבר.
בעוד 24 שעות הוא יחזור.  לפני שאגש לעניין, יש לכם קודם כל
שאלות?
- על מה הוא טס? - שואל מישהו מהנוכחים.
-על ספינה מסוג זבוב.
זבוב זה ספינה קטנה שמושלמת לריגול. לא חסר לה בעיות טכניות.
מלא אנשים מתו בגלל זבובים. יש אצלנו שיר כזה מטומטם שהמצאנו
לגבי זבובים.  אני לא יכול שלא לחייך כאשר אני שומע אותו בראש.
אני לא יכול לדקלם אותו עכשיו - אני גרוע בשירה. הרעיון הכללי
שם הוא זה שאם אתה עולה על זבוב, אתה אף פעם לא יודע האם תחזור
מלא בחרא.
...
-אם אין יותר שאלות, אני אגש ישר לעניין. גרי נשלח למשימת
ריגול כידוע לכם. כפי שידוע לכם, האויב נמצא בסקטור זה. איבדנו
איתו קשר למשך שעתיים. אנו צריכים להחליט מה לעשות איתו.

גרי...הסתבכת. לאבד קשר זה אומר שפה, על ספינת האם לא יודעים
מה קורה. זה אומר שיש סיכוי שהאויב תפס את הספינה שלו ונכנס
לתודעה שלו. היו כבר מקרים כאלה. אז חוזר טייס, הכל מעולה,
כולם כבר שכחו מהאירוע - אחרי חודש מתפוצצת ספינת האם עם כל
האנשים שעליה. הוא לא אשם בזה, זה כבר לא הוא. זה רק הגוף שלו.
יש גם כמובן סיכוי שסתם הייתה תקלה טכנית בזבוב. גם זה קורה.

רק באותו הרגע התחלתי לחשוש שקרן כנראה אוהבת אותו ולא אותי.
הבנתי את זה מההתרגשות שהייתה לה בזמן שהדברים על גרי נאמרו.

-כידוע לכם, אנחנו צריכים להחליט החלטה קשה. מישהו חייב להחליט
מה לעשות. אני חושב שאתם מספיק מנוסים כדי שאחד מכם ייקח את
ההחלטה על כתפיו. זה יהיה המבחן האחרון שלכם, הכי מציאותי שיש.
בזה אתם תשלימו את קורס הטייס. הגיע הזמן שתבינו מהי אחריות
אמיתית.


...אם יש משוואה בשלושה נעלמים של שתי בחורים ובחורה אחת, אין
מצב שהפיתרון יהיה אהבה. אבל אם נבודד נעלם אחד...

אני מתנדב המפקד! - אני אומר בקול שמפלח את הדממה. כולם
מסתכלים עליי, גם קרן. המפקד מופתע ממני לטובה, אני רואה את זה
עליו.
- אתה בטוח בזה, שמשון?
- כן המפקד.
- אם כך, יש לך בדיוק 24 שעות להחליט. השתדל ליישם את כל מה
שלימדנו אותכם.
קרן מסתכלת עליי בעיניים גדולות של תקווה. היא בטח חושבת שאני
מתכוון להציל את התחת האומלל של גרי. אותם העיניים של קרן...
אני שונא פלצנות, אבל אני זוכר שבאחת הפגישות שלנו, ישבתי
לידה, הסתכלתי עליה וחשבתי, על העיניים האלה אני יכול להסתכל
כל חיי בלי להשתעמם.
האנשים בחדר מתחילים להתפזר. כולם מסתכלים עליי עם מבטי הערצה.
אף אחד לא היה רוצה לקחת על אחריותו החלטה כזו.
אני הרי שמשון.
אני גיבור.

ועכשיו שאני שוכב במיטה שלי, אני חושב - למה לכל הרוחות עשיתי
את זה? למה? למה? אם אמא שלי הייתה עדיין חיה היא הייתה מביאה
את המטאפורה של המשאית. הייתי מעדיף שתדרוס אותי משאית. מי משך
אותי בלשון להגיד שאני אחליט?

הלכתי לראות את קרן. רק רציתי לשאול אותה שאלה אחת. האם
המשוואה של שתינו יכולה להניב תוצאה.

בהתחלה כשנכנסתי לחדר, היא התנפלה עליי וחיבקה אותי. באותו
הרגע לא הצלחתי לחבק אותה בחזרה, הידיים שלי היו שמוטות. היא
אפילו לא שמה לב לזה מרוב ההתרגשות. היא הסתכלה שאין עוד אף
אחד בסביבה וסגרה את הדלת. קרן הפכה להיות היפראקטיבית פתאום.
-תודה לך! תודה לך! אתה הולך להציל אותו. אני יודעת את זה. אתה
הרי מכיר זבובים. זה תקלה. זה בטוח תקלה.
אני לא יכול להוציא הגה מהפה. אני רועד ותקוע לי גוש מדומה
בגרון.
קרן - מתחיל אני בקול רועד - את אוהבת אותי?

... אני נזכר בפגישה ההיא. הזו שבה היא זרקה לי את הרמז היחיד
שיכול לצאת משהו ביננו. בית קפה, ערב, אין אף אחד.  "אני כל-כך
נהנת עכשיו" היא אומרת ומחייכת. "הייתי רוצה למשוך את הרגע הזה
לנצח". אם הייתי חכם הייתי מנשק אותה באותו הרגע...

מדהים איך שפנים של בן אדם יכולים להשתנות תוך רגע. לימדו
אותנו בשיעורי בילוגיה שיש אלפי שרירים קטנים ומסובכים בפנים
של בן-אדם. כרגע כל האלפים של קרן התאגדו נגדי.
-מה אוהבת אותך? על מה אתה מדבר?
ואז תוך שניה, שוב הפנים משתנות - עכשיו היא קלטה את הכל. קלטה
די מהר הייתי אומר. בחורה חכמה קרן - עוד סיבה למה אהבתי אותה.
-אלוהים ישמור! - היא צועקת. חתיכת חרא! זה מה שאתה! לקחת את
זה על עצמך כדי להרוג אותו! אתה עוד מעז לשאול אותי דבר כזה?
אני עומד. מחכה.
-אני... אתה.. תשמע.. היינו ידידים זה הכל. אני אוהבת את גרי.
אני מזכיר לה את אותו הערב בבית קפה. היא לא מבינה בכלל על מה
מדובר. אנשים שונים, מסתבר, מסתכלים על אותה המציאות בצורה
שונה.
אני לא מוותר. בן אדם שקוראים לו שמשון - אסור לו לוותר. הוא
חייב לקחת אחריות על המעשים שלו.
למה את אוהבת את גרי ולא אותי? - אני מסנן מהפה.
עכשיו היא כבר רותחת.
- אתה יודע למה? כי אתה משעמם. אין בך שום דבר שבחורה צריכה.
כן, אתה תרוויח הרבה כסף בעתיד. אתה תהיה אבא למופת. יש עוד
מיליון דברים שאני בטוחה שתצליח לעשות יותר טוב ממנו ומכולם,
כמו התחרות טריאטלון שזכית בה. אני לא צריכה כלום מתוך זה. תן
לי את גרי וזהו.. מה אני צריכה מדליה מזהב בבית? את ההשגים שלך
רק גברים מסוגלים להעריך. אז אם אתה רוצה להרוג אותו, תהרוג.
אבל אני בחיים לא אהיה איתך.

אני עומד. לא מצליח להסתכל לה בעיניים, מפחד מלגלות מה מתרחש
שם.
אני יוצא מהחדר. עכשיו אני שוכב במיטה ומתבשל לאט-לאט על אש
קטנה. יש לי מין שיטה כזו לעבור ימים מאד קשים - אם אני מרגיש
מאד מדוכא, אני הולך לישון ואומר לעצמי : "מחר יהיה יותר טוב".
חבל שאני לא יכול לעשות את זה עכשיו. אני יודע בדיוק מה יהיה
מחר. ובכל זאת אני נרדם.

בוקר, הנה הכל מתחיל. עוד חצי שעה לגשת למפקד ולהגיד לו את
ההחלטה. אני מתקלח וחושב על זה. גרי הוא בחור טוב. קרן בחורה
טובה, למרות מה שהיא אמרה אתמול. הם בטח יהיו מאושרים ביחד.
למה אני צריך להיות הבחור הרע? הסיכוי שהשתלטו על התודעה של
גרי הוא אפסי. כל טייס יודע שזבוב מאבד את התקשורת מדי פעם.

אני עומד מול כולם באספה.
המפקד! הגעתי להחלטה שיש צורך להחזיר את גרי ווטסון, עם כל
הסכנה הכרוכה בעניין. אני מעדיף שכל החללית תעלה באש, מאשר
שמישהו אחד חף מפשע יירצח. אני לוקח על עצמי את האחריות המלאה
למקרה שהוא יתגלה כזומבי.
המפקד חשב על זה לרגע ואמר: האם אתה עומד לחלוטין מאחורי
המילים שלך?
-כן, המפקד.
המפקד נראה מרוצה, יש לי תחושה שזה גם מה שהוא היה מחליט.
כולם מוחאים כפיים. אין לי מושג איך קרן נראת עכשיו - אני מפחד
להסתכל עליה.

עכשיו אני בחדר שלי שוב. גרי כבר הגיע. כולם הלכו לפגוש אותו -
אבל אני לא רוצה לראות אותה. האמת בחור נחמד. אין לי שום דבר
נגדו.

..אם במשוואה של שלושה נעלמים, שידוע שאחד מהם מיותר לצורך
הפיתרון..

אקדח. נשק של חמש מאות שנה אחורה. הוא כבר לא נחשב בגדר נשק
לאחר כל שכלולי הרפואה האחרונים. אלא אם כן יורים מטווח אפס
ולא נשאר כלום מהראש. בגלל זה גם נתנו לי להחזיק אחד כזה.
הגדרתי אותו בתור אנטיקה שעוברת אצלי במשפחה מדור לדור. המצאתי
איזה סיפור על הסבא של הסבא שלי.. אני כבר לא זוכר במדויק מה
המצאתי. פלצנות זה לא התחום שלי.
איך לכל הרוחות משתמשים בזה? כן כנראה ככה. צריך קודם לדרוך.
רגע לפני עוברת לי מחשבה משעשעת בראש שגם שמשון המקורי, ההוא
מהתנ"ך מת בגלל אישה. אני מחייך חיוך ציני.
צליל עז של פיצוץ.