מחר אפתיע את עצמי בעוגיית שוקולד צ'יפס
ברחוב שאתמול לא הייתי נכנס אליו אף פעם בשביל עוגיה.
מחרתיים אלמד יוונית עתיקה, מופתע - כמה חן יש ביושן, לפעמים.
ביום שאחר כך ארשם לחוג לאנשים שמתכוונים אליהם
(בגעגוע מסויים) כשאומרים: "מי חשב ש"   או "אף אחד לא אמר ש"-
ופתאום אהיה "מי" ו"אף אחד" וידברו עליי בגעגוע מסויים מי
שאף אחד לא ידע שהכרתי.
במחרתיים של מחרתיים לא תהיה לי אף משימה, אף משימה בכלל,
ואני אשב בחנות עם השוקולד צ'יפס, מחזורי עם אפשרות לקווי
ומתוק מעוגיות,
ואשחק עם העלילה והזמנים והמקומות שלי.
כשאקום למחרת בבוקר,
מדליק רדיו ורוחץ פנים ושם מים לקפה עוד לא אדע את זה,
אבל כשארד במדרגות
כבר
יהיה
        לי,
סיפור חדש.