הדודו נכחד כי בסך הכול הוא היה חיה די מטומטמת. זה לא
שהדודואים לא הבחינו שהם נהרגים וחבריהם מסתובבים על שיפוד מעל
מדורה בכל פעם שהם התקרבו לאדם הלבן, הם הבחינו. אבל במקום
לברוח הם אמרו לעצמם: "מממ, מעניין, בוא נתקרב לראות טוב
יותר". וככה גם הם נורו, נהרגו ועוכלו על ידי המתיישבים ביבשת
החדשה. הדודו היה ציפור די כבדה ואיטית, נשמע מוכר לא? אז לא,
אולי אני כבדה ואיטית אבל אני לא ציפור. אפילו לא בת יענה.
למען הדיוק ההיסטורי יש לומר שבנות יענה, שהן יצור קטן ממני
בהרבה, גם הן לא ממש ציפור. הן לא ממלאות את הכלל הראשון של
להיות ציפור וזה יכולת התעופה והחינניות. גם אני לא, אבל הן
יודעות לפחות להיזהר. אבל אני כמו הדודו, יודעת תמיד להתקרב
למקומות שבהם אני אפגע. מממ, מעניין, נתקרב? ואז תמיד אני
מוצאת את עצמי בלי כל יכולת הגנה. אין מה לעשות. כשאת בגודל של
התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כשאת זזה ממקום למקום, את
מעוררת תשומת לב. את לא יכולה להיכנס לחדר ולהגיד בשקט "סליחה,
רק שכחתי כאן משהו, אל תשימו לב אלי, אני מיד יוצאת". את פשוט
לא יכולה טכנית. הרעש שאת מקימה בצעדייך הקלילים, מביא את
הנוכחים  בחדר לוודא שהבניין לא נמצא בסמוך למסילת רכבת,
ותמיד, אבל תמיד, את תאלצי מישהו לקום על מנת לאפשר לך לעבור.
לעיתים הוא יאלץ לצאת מהחדר עד שאת תסיימי את ענייניך. כבר קרה
לי שנכנסתי לאיזה פאב וכולם נאלצו לעבור לחדר השני  רק על מנת
שאני אוכל להגיע לדלפק. ככה זה. בגודל שלי, עדיף להישאר בבית.
אנשים עם מוגבלויות, נכים, דאון, מפגרים וכדומה אנחנו מרחיקים.
שמנה זה גם נכות. אי הנחת שאני מעוררת בכם בכל פעם שאני יוצאת
לרחוב חזקה מהתמודדות עם נפגעי תאונות דרכים או חולי איידס.
וגם אם מישהו כאן יגלה אמפטיה מזויפת וצדקנית ויגיד לי "לא, מה
פתאום, אסור לך, את צריכה להיות שלמה עם עצמך ועם מי שאת, זה
בעיה שלהם", הרי גם אתם וגם אני יודעים, שבסתר לבכם, שם למטה,
במקום שאתם מכסים עם שכבות רבות של נימוס פולני טוב וחינוך
תרבותי למופת, שם, אתם כולכם יודעים שהייתם מעדיפים שאני אשב
בבית.


שמנה.
;