הנשיקות שלך, אני נזכרת בהן שוב.
המצח שלי בוער מהן, העפעפיים כבדים על עיניי מהן,
הלחי שורפת מסומק, התגעגעת אליי גם, אתה לא אומר, אבל אני
יודעת.
תמיד ידעתי להבחין בין הנשיקות המאולצות שלך לבין אלה מלאות
הרגש...
הנשיקות המתגעגעות שלך, הצמאות לשפתיים שלי.
גם הנשיקה שלי הייתה כזו. רק איתך היא כזו. רכה ועדינה,
מתגעגעת.
כמה זמן יעבור עד שאראה אותך שוב? אולי הרבה מאוד זמן.
ואז אצבור עוד געגוע. ומה אני עושה עם החיים שלי? מה?
שוב אני אוהבת אותך, שוב אוהבת מנשוא, שקרנית גרועה שכמוני...
"התגברתי, המשכתי, עברתי..." לאן? לאן, אני שואלת, לשום מקום..
חזרתי לאותה נקודה בדיוק.
כמה זמן יימשך הפרק הזה בחיי? כמה זמן, אני שואלת, כמה...
ואין לי תשובה, הנה התמונה שלך, עם הפרצוף האדיוטי שאני כל כך
אוהבת.
הנה הכרס שלך, הקטנה קורצת לי בחן.
הנה העיניים המותשות שלך שוב בוהות בי אחרי יום עבודה ארוך.
מתי אפסיק לראות את כל אלה? מתי אני שואלת, מתי...
טעיתי. טעיתי כשחזרתי לחייך, טעיתי כשנתתי לך רשות לחדור אליי
שוב.
כשאני במצב השברירי שהייתי בו, הכי קל היה לחזור לידיך
המתגעגעות.
הכי קל היה לברוח לחיבוק הגדול שלך, למקום בו הכי טוב לי
בעולם.
מקום שלא שייך לי יותר.
אלוהים, תעשה שאני אשכח.
אחריות ליהיא, אחריות. קחי אחריות על הכאב הדבילי שלך.
את אשמה בו, לא הוא, לא אלוהים, לא ערן, את. רק את.
אם הייתי צוחקת עליי, הייתי אומרת לי "תתקשרי אלייך, תראי אם
את עונה"
אבל אני לא צוחקת עליי, אני בוכה.
כי אני יודעת שאם אני אתקשר אליי אני לא אענה שם.
כי אני לא שם. אני איתך, באיפה שאתה נמצא.
אני חלק מהגוף שלך, חלק מהנשמה שלך.
אתה חלק ממני, חלק מהגוף שלי, מהחיוך שלי, מהדמעות,
אתה חלק מכל נשימה שאני לוקחת, חלק מכל צעד שלי וכל הבעה שפניי
מביעות.
אחריות ליהיא, קחי אחריות על החיים שלך. זה קשה וזה כואב.
האמת תמיד שורפת. עכשיו שורף לך.
כשתתאהבי שוב במישהו אחר, ישרוף לך יותר.
אבל את ואני, שתינו, חייבות לקחת אחריות ולהתרחק באמת. להפסיק
לחשוב.
להתחיל לשכוח את ימי חמישי. לא להתגעגע, לא להתקשר. להפסיק
לשיר לו.
אני ואת ביחד, נצא מזה, נפסיק לשקר לעצמינו, נתחיל להתמודד עם
האמת.
הוא איתה עכשיו, הוא מפחד לקום וללכת, הוא לא יעשה את זה
לעולם.
ואת? ואני? אנחנו חייבות להמשיך הלאה.
בלעדיו.
גם אם את לא מסוגלת עכשיו.
את ואני, בלעדיו.
החל מעכשיו.