הרעש היה מה שמשך אותי לחצר. כשיצאתי החוצה ראיתי מעגל של
ילדים מקיף משהו, אך לא יכולתי לראות מה. חלקם פלטו קריאות
התלהבות, וחלק פשוט בהו מרותקים בדבר. התקדמתי בסקרנות עד
שהייתי קרובה דיי, ואז חיפשתי רווח בין ראשי הילדים שיאפשר לי
זווית ראייה מוצלחת למרכז.
זו הייתה ציפור. היא מחתה וצפצפה ודיממה ורעדה להנאת הקהל,
ומידי פעם גם נופפה בכנפיים שבורות, מעוותות. מעליה רכנו שני
ילדים, אחד מהכיתה שלי ואחד שלא הכרתי. שניהם החזיקו זוג אבנים
מכוסות בדם, והטיחו אותן בכפייתיות שוב ושוב בציפור במין צליל
מחליא של נתז. ידיהם עלו, השתהו רגע, ואז ירדו שנית בעוצמה,
שוקעים בבשר הפצוע. ואז שוב, עלו וירדו, עלו וירדו, עלו וירדו,
לקול צווחות קטנות חדות. עצמתי את עיניי בכל פעם. זה לא בסדר!
הציפור.. בטח כואב לה. הם עושים משהו רע!
חיכיתי שיפסיקו, אך הם רק המשיכו והמשיכו, ידיהם נעות מעלה מטה
בלי סוף. שמישהו יעשה משהו! למה אף אחד לא עושה דבר? למה הם לא
הולכים לקרא למורה?
הבטתי מסביב. כולם עמדו במקומם, שקועים בקיפאון. שאני אלך?
אבל הם ידעו... הם ידעו מי הלשין. והם יזכרו. ובכל פעם שיראו
אותי, הם יחשבו: "היא מלשנית!", והם גם יתנקמו. אולי לא ירביצו
לי כי יפחדו מהמורה, אבל הדרך בה הם יביטו בי... איש לא יהיה
מוכן לדבר איתי, אני אהיה לבד. ואני אהיה, "זו שהלשינה".
לא הייתי מסוגלת להביט המחזה, אך גם לא ללכת משם. כקשורה בכבלי
קסם, נותרתי על עומדי, עיניי הדומעות מושפלות. זה חייב יהיה
להיגמר מתישהו.
האבנים ירדו מהר יותר ויותר, והציפור קראה חלש יותר ויותר. ואז
היא השתתקה, וגם הם. איש לא דיבר, כולם עמדו והביטו בפרי עמלם,
כבר לא ממש צוחקים. ובאותו רגע לפתע מישהו צעק: "תיראו, המנהלת
באה! לברוח!", וכולם חזרו לעשתונותיהם והתפזרו במהירות. כולם
מלבדי. הרמתי את מבטי ברעד, מלאת אימה מהמחשבה על מה שעמד
להתגלות לעיניי. אבל האמת היא שלא היה שם שום דבר מיוחד.
רק ציפור מתה.