הקדמה:
מלחמת השחרור עקרה מאות אלפים שאיבדו בית ושדה. מנהיגים חסרי
אחריות, הובילו אותם לאסון הזה. פליטים נעקרו מאדמתם, חלקם
נעקרו מתחום המדינה, חלקם נשארו בתחום המדינה, והתחושה הזאת של
האובדן לא קהתה, לא דהתה ומלווה אותם עד עצם היום הזה.
היו מי שלאורך השנים ניצלו את המותר בחוק, בחוקי המדינה, כדי
לומר את דברם, כדי להיאבק, היו מי שניצלו לרעה את חופש הדיבור
וחופש הביטוי והסיתו והדיחו וטרחו לצקת שמן על אותה תבערה
שגחליה לוחשות עד עצם היום הזה.
זאת אוזלת היד של המחוקק בראש ובראשונה, רשלנותו של המחוקק
הישראלי שלא ידע כל השנים ועד היום הזה לתת את הכלים את
המנופים כדי להגן על חופש הביטוי והדיבור כדי להגן על
הדמוקרטיה.
כל דבר מתחיל ונגמר בזה שהיהודים מתכוונים להרוס את אל אקצה.
הציבור הערבי ברובו אזרחים נאמנים למדינת ישראל, הם ואומרים:
"יצאנו לאינתיפאדה כחלק מאינתיפאדה של אחינו שאתם הורגים בהם!.

המשל:
אנחנו והפלסטיניים זה כמו בעל ואישה החיים ביחד בבית מסוכסך ,
אומנם ישראל יותר חזקה מאישה מוכה, אבל הדימוי שלה זהה.
היו שלושה  שבועות של בעירה שהותירו את הארץ עם צלקת עמוקה.
הנמשל:
כמה ימים אחרי יום האדמה בשעות הערב, לנקודת המשטרה בעכו
העתיקה עדין מפויחת מהאירועים האחרונים, באה אישה כבת שבעים
להתלונן, בנקודה היו בתפקיד, שני שוטרים משועממים, עבדול
ויצחק,  האישה סיפרה להם שהיא יהודיה וחיה עם ערבי ממשפחת
אל-חוסיני ושהם מתגוררים בבית הנמצא בשכונה המעורבת בעיר, על
התפר בין עכו לעתיקה,  האישה סיפרה לשוטרים שהיא נתונה
להתפרצות  של  בעלה האלים,  השוטר עבדול שמכיר את המתלוננת ואת
בעלה  שאל:  "מה הוא עשה לך הפעם" ?
"הוא זרק עלי אבן על החזה", היא מראה את החזה שלה לשוטרים
ההמומים. "השדיים בכלל לא רעים בשביל אישה בת "שבעים" לוחש
יצחק לעבדול".
הוא גרם לה ממש לצלקת עמוקה", אומר עבדול ליצחק.
"את רוצה טופס לבדיקה רפואית"? לא ,   ענתה האישה.
"היכן הוא כרגע?" שאל   השוטר השני,  
"הוא  ברח",   היא ענתה.  החיים,  היגיון אומרים לה,  לעשות
משהוא כדי שהאלימות שלו תיפסק. איך כבר מצטערת שבאה להתלונן
עליו.
עבדול אומר לה:  "אז תעזבי אותו", היא משכנעת את עצמה בשלל
נימוקים, לפני שהיא    עונה,  "לאן אני אלך? נגזר עלינו לחיות
יחד,  יש לנו ילדים משותפים,   אנחנו ביחד  הרבה שנים,   איך
אני יכולה לקום וללכת .  "תשמעי" אומר יצחק השוטר "זה יכול
להיגמר ברצח" "אל תגזימו,   זה לא ייגמר ברצח,   הוא לא מסוגל
לזה. אני מכירה  אותו " יש לנו  הרבה רגעים  שהוא דווקא בסדר,
לא צריך לדאוג,   אני רק לא יכולה להרשות לעצמי  להתייאש,  
אני חייבת להחזיק מעמד.  מה אתם רוצים,  שאני ירביץ לו בחזרה?
השוטרים צוחקים, "מה אתם צוחקים"   יש לי כוח,  אל תראו אותי
ככה,   אבל,   זאת לא סיבה לעשות לו מה שהוא עושה  לי  אם אני
יחזיר באלימות כולם יהיו נגדי,  כל המשפחה שלו,  אני יכולה
לחיות עם זה" , "אז למה את באה להתלונן  בכלל,"? אומר יצחק
וממשיך,   "הוא יהרוג אותך יום אחד  "לא הוא הבטיח לי,  שיהיה
בסדר,    לא,   אני לא אמרתי שאני נהנת לחיות אייתו". למי אני
יתלונן? אף אחד לא מאמין  לי?   חשבתי לקחת את האח הגדול שלו
שיתווך בינינו,  אבל הוא תמיד לטובתו,  מה אני יכולה לעשות?
אתם רוצים לטפל בי או לא?!  השוטרים לא ענו,  הם אבדו כל עניין
בה והמשיכו לגלגל את הקוביות במשחק השש -בש בו הם טובים מאד.