הגשם כל חייה
מלווה את מהלומות הוויתה,
חולש על מפגעי ליבה
בשצף קצף תוך זליגה,
בא כרעם
ומכה כברק
בעצבותה,
בבדידותה,
במפחי הנפש
במערבולת
אשר בתוכה.

סוחף,
שוטף אותה,
אותה איתו,
אותם,
את מה שנותר,
את מה שנרדם,
מה שער וקיים,
תמיד מטפטף
תמיד בדו שיח
טיפה אחר טיפה,
מרטיב ומשתתף
ביגונה, בדמעותיה,
מעבה את הלחות
שעל לחייה
ועוטף
מביע צער
ומלטף.

ובחלוף
כשעת ימיה אביב
מפסיק להרטיב,
ופריחה
ממלאה את מקומו,
והיא שוכחת אותו,
פותחת דף חדש
בעיטור פרחים,
מגשם צערה
זה בשקט
נפרדה.