שהייתי קטן
דוד שלי, שהיה רופא לחיות
תמיד אמר לי שזה בסדר להרוג נמלים, אם הן סובלות.
והבן של שאול אמר שזה טוב, שזאת אפילו מצווה
(והוא יודע, כי אבא שלו חזר בתשובה).
ואני עשיתי "כן" עם הראש, "כן" שעושים כשמבינים
אבל עמוק בפנים,
אהבתי להתעלל בנמלים.
אהבתי לחתוך אותן באמצע ולעשות מהן שני כדורים קטנים ושחורים
אהבתי לראות איך שהן מפרפרות, אפילו כשכל החלקים שלהן
מפוזרים.
אפילו רוני, מהגן שלי, אמר שצריך בסוף לדרוך על כל החלקים
כי חיים של סבל, הם לא חיים,
ושגם אני לא הייתי רוצה לחיות מפוזר, ושיצא לי כל הבפנוכו
הנוזלי,
ולחשוב מה היה קורה אם אלו היו החיים שלי.
אמרתי לרוני שהוא צודק, והוא חכם,
ושאם אני אהיה פעם מפוזר- שידרוך עלי גם
ומאז, כל נמלה שבה התעללתי
כשהיא עדיין פירפרה, מיד עליה דרכתי
כי להיות נמלה מעוותת זה חרא בלבן,
וגם הבן של שאול אמר לי שככה מגיעים לגן עדן
החיים עברו, וכבר קצת גדלתי
ולרחם על נמלים שסובלות, המשכתי
(למרות שלפעמים קצת שחכתי)
בינתיים רוני עבר תאונה,
וקיבל כיסא גלגלים במתנה.
רוני הפסיק לזוז, וגם הלך לבית ספר מיוחד
הוא התעוות והזיל המון ריר, ולא דיבר עם אף אחד.
אז דפקתי לו אבן בראש
הוא נפל
אמא שלי רוני צעקה עלי ובכתה, היא אמרה שאני ילד מקולקל
"אבל זאת מצווה", אמרתי, "הוא סבל".