אם חשבתי שה29.11.04- היה אחד הימים הנוראים בחיי, הגיע
ה1.5.06- והיה בהרבה יותר גרוע.   המיקום - שנגחאי, סין.
למי שלא יודע, השעה במזרח סין כשבארץ שעון קיץ, היא 5 שעות
קדימה. ב30.4.06- היה גמר היורוליג, בסין זה כבר היה שעת לילה
מאוחרת, ואני בדיוק ישנתי. הייתי באותם ימים בטיול בסין ויום
לפני היום הנורא (30.4) פגשתי את אבא שלי.
לקח לי מלא זמן להירדם באותו לילה שבין ה30.4- ל1.5-, ובסוף
נרדמתי ככה ב2- בלילה, בדיוק כשהמשחק התחיל. קמתי למחרת
בבוקר, וככה קצת לפני שקמתי, חלמתי על המשחק צסק"א
מוסקבה-מכבי ת"א, חלמתי שצסק"א ניצחה 69-72. קמתי בבוקר
ואמרתי לעצמי "איזה מזל שזה היה רק חלום", ישר ניגשתי לפלאפון
ובדקתי באינטרנט כמה נגמר המשחק של מכבי מול צסק"א, חשכו
עיניי כשראיתי שהייתי במרחק נגיעה מהתוצאה האמיתית (צסק"א
ניצחו 69-73). הייתי בשוק משני דברים, אחד שקרה דבר מדהים
וכמעט חזיתי את התוצאה בחלום והדבר השני שאחרי שנתיים, מכבי
ת"א פתאום לא אלופת אירופה... הייתי בדיכאון עמוק. במשך הבוקר
היה נחמד מאוד, הלכתי עם אבא שלי לאיזה מוזיאון בשנגחאי, היה
ממש כיף רק שהעצב מהתוצאה כל הזמן הדהד בראשי. בצהריים אכלנו
ארוחה מעולה יחד עם זוג סיני שאבא שלי עבד איתם, זאת הייתה
אחת הארוחות הטובות שאכלתי מימיי. אבל אז התחילו הצרות...
שכחתי את התיק שלי במסעדה ונאלצנו לחזור לקחת אותו, מה שגרם
לנו להפסיד איזה מקום שרצינו להיות בו, כי היינו צריכים
להספיק להגיע לשדה התעופה, כי הייתה לנו טיסה. אבא שלי שמתעב
את הבלגאן שלי, העביר את הקטע הזה. נסענו למלון, השעה הייתה
16:00. הגענו אני ואבא שלי לחדר ופתאום הוא גילה שיום קודם
לכן כשהגעתי לשנגחאי, שכחתי לסגור את הכספת בחדר... לאבא שלי
זה כבר הספיק, הוא התחיל לצרוח צרחות, שעד היום אני זוכר אותן
היטב, איזה בן אדם חסר אחריות אני, וזה גלש להעלבות אישיות
שאני בן אדם רע שרק חושב על עצמו, שאני טינופת ושכשנחזור ארצה
בחיים הוא לא ידבר איתי יותר. אחרי מתקפת הצרחות שלו, ירדנו
למטה, שם חיכו לנו הזוג ונסענו איתם ברכבת חשמלית משוכללת
שנסעה במהירות של 400 קמ"ש (!!!) לשדה התעופה פודונג בשנגחאי
לקראת הטיסה לגווילין שעמדה לצאת ב18:45-. משהגענו לשדה
התעופה ונפרדנו מהזוג הסיני הנחמד שבאותם רגעים נראו לי כמו
מלאכים שבאו להגן עליי, אבא שלי התחיל במטר גידופים, איך אני
מנותק מהמציאות, איזה בן אדם רע אני, וחזר 1000 פעם על מילים
רעות כמו "חמור" "אידיוט" "טינופת" וכו'. הגענו למטוס, בהתחלה
הושיבו אותי ואת אבא שלי בשני מקומות נפרדים, הוא אמר לי
"תחשוב על מה שעשית ועל איזה מין בן אדם אתה", בסוף אבא שלי
התחלף עם מישהו במקומות והוא ישב לידי. התחלנו לדבר. מסתבר
שמעבר למה שקרה עם הכספת, הוא מאוד נפגע מזה שכבר הרבה זמן
שאני לא משתף אותו בכלום. הערה קטנה,   הסיפור "היום הסגריר"
שנכתב באפריל 2005 על ה29.11.04-, הוא הוכחה למה אי אפשר לדבר
עם אבא שלי, מכל דבר טוב הוא מוצא רע, ופשוט אי אפשר לשתף
אותו בכלום! אני כבר הבנתי שמערכת היחסים שלי עם אבא שלי
גוססת והחלטתי לחרטט נאום מרגש, על איך שאני מתכוון לשנות את
דרכיי, איך שאני מתכוון לשתף את אבא שלי בכל מה שעובר עליי,
איך שאני מתכוון להראות ולהכיר לו את כל החברים שלי, הכל
חרטוטים, העיקר שאולי יהיה צ'אנס לשקם את היחסים בינינו. 20
דקות אני רק דיברתי וחפרתי, והוא הקשיב לי ושתק, פתאום הוא
בא, חיבק אותי ולתדהמתי הוא התחיל לבכות. עכשיו, אבא שלי הוא
אחד האנשים החזקים ביותר שאני מכיר, שב22- שנותיי עדיין לא
ראיתי בוכה, ופתאום הוא התחיל לבכות ממש בקול!!! התחבקנו
ארוכות והחזקנו ידיים. המטוס נחת טיפה אחרי 21:00 בגווילין.
להפתעתנו, המזוודות לא הגיעו, המדריך שחיכה לנו שם עשה אלף
טלפונים וארגן שהמזוודות יגיעו למחרת בעוד שאבא שלי ממלמל
שזאת אשמתי, שזה רק בגלל שהגענו מאוחר בגלל ששכחתי את התיק
במסעדה. היינו עצבניים מהקטע והיינו צריכים לצאת לשוק לקנות
חולצות כי לא היו לנו, וככה בערך בחצות הסתובבנו בשוק של
גווילין לחפש חולצות. הגענו לחדר בערך ב1- בלילה וישר הלכנו
לישון. זה בהחלט היה היום הנורא בחיי. בהמשך הטיול אבא שלי
חטף עליי שתי התקפות מילוליות נוספות על שטויות. מאז שבאנו
ארצה, היחסים בינינו חזרו להיות כמו פעם, אני בקושי משתף אותו
ומנסה כמה שפחות להיות בסביבתו, כי אותו יום נורא השאיר בי
צלקת עמוקה.