יום אחד אני חוזרת הביתה, רואה בסלון גבר שמנמוך וקירח יושב
על הספה שלי עם הרגליים למעלה, רואה כדורגל ומפצח גרעינים,
אני סוגרת אחרי את הדלת, הוא מרים את הראש באדישות ותוקע בחצי
חיוך: "אהלן, חזרתי!".
"מה חזרתי? מי אתה לעזאזל ולמה הרגליים שלך על השולחן עץ
שלי?" אני עונה לו בניסיון לברר מי האידיוט הזה ומה הוא עושה
בבית שלי. "אני שאול" עונה השמנמן וממשיך לפצח "המלאך השומר
שלך".
טוב עכשיו הוא באמת העלה לי את הסעיף "ועל מה אתה שומר
בדיוק?" השמנמן תוקע גרפס "כרגע על כלום, בעבר שמרתי עליך"
"עלי?" "כן, הייתי דואג לך, מביא לך גברים, מסדר אותך עם
מקומות עבודה, אפילו דאגתי בתנובה שיסדרו דנונה 0% רק בשבילך
אחרי שקצת פישלתי עם השיבוץ בצבא והתחלת ממש להשמין". מכבי
מבקיעים גול והשמנמן מרוצה ופולט קליפות גרעינים בהתלהבות של
ה-גוווול "ואללה" מתחיל להיות מעניין הסיפור של הקטנצ'יק
"ו..." "ומה?" הוא שואל תוך זה שעוקב אחרי הכדור שנראה דומה
מאוד לראש שלו "מה קרה? נראה שבזמן האחרון לא עבדת קשה
מדי..."    "די נמאס" עונה כאילו כלום "נהייה משעמם, דפקתי
כרטיס והלכתי לחופשה בים הקריבי, שתיתי המון מרטיני, ראיתי
נופים יפים, ים בחורות, היה יופי!"
רציתי להוציא לו את העיניים "תעוף, תעוף מפה יא שמן קטן, קח
את הרגליים הקצרצרות שלך ואת הסיפורים המטומטמים שלך וסע"
פתאום הוא הפסיק לפצח והסתכל עלי במבט מבועט, התחלתי לצעוק
עליו, לומר לו שאני כבר שנה סובלת, שנהרסו לי החיים רציתי לתת
לו מכות אבל אז הוא התחיל לבכות בהיסטריה, לספר לי שפעם היינו
מדברים על הכל, והיינו צוחקים יחד, עד שפתאום שכחתי ממנו
לגמרי. "היינו מדברים כל הזמן" הוא ייבב "היית מספרת לי מה
כואב לך ואני הייתי מסביר לך שפשוט חסר לך משהו שאת עוד לא
מוכנה לקבל, היית בוכה ואני הייתי מרגיע, הייתי המלאך הקטן
שלך את לא מבינה?" הרגשתי קצת לא בנוח, התחלתי להתנדנד
לכיוונו לא בטוחה מה אני הולכת לעשות, התיישבתי לידו והוא רק
הגביר את הבכי, אפילו לא הסתכל לכיוון שלי, ניסיתי לשים יד על
הכתף השמנמנה והמטולטלת שלו אבל הוא העיף אותה עוד לפני
שהספיקה ממש לגעת בו. לא ידעתי מה לעשות איתו, יושב לי בבית
גוץ שמנמן שככל הנראה היה אחראי לכל הזיונים המשעממים עד יובש
שספגתי בשנה האחרונה, לעבודה המחורבנת במשרד נסיעות שמאמללת
לי את החיים ואולי אפילו ל5 - ק"ג שעליתי רק בגלל ש"עלית"
התחילה לייצר שוקולד עם עוגיות. והטמבל הזה יושב עם הראש בין
הידיים, לא מפסיק לבכות ועוד טוען שלא נתתי לו מספיק אהבה!
"טוב אז מה אתה רוצה?", "אני?" הגוץ נשמע מופתע "כן, אל
תיתמם" אני מתעצבנת "מה אני צריכה לעשות כדי שתחזור לעבוד?"
הוא שותק לרגע, מושך את הנזלת במעלה הנחיריים "מצטער, כנראה
השתנת" שפריץ של אכזבה נשמע בקולו. "זה בדיוק העניין, אין שום
דבר שאת יכולה לעשות, את פשוט... פשוט... אמורה..." "מה? מה?
דבר? אין לי עצבים לשטויות" "את פשוט אמורה לאהוב אותי!" הוא
מתפרץ "בלי זיונים, עם זיונים, בלי עבודה עם עבודה, בלי דנונה
עם דנונה זה בכלל לא משנה, את מבינה? לכל אחד מאיתנו היה
תפקיד, את היית אמורה לאהוב ואני הייתי אמור לדאוג לכל השאר,
הפרת הסכם, שינית את החוקים, אז קמתי והלכתי, אני ויחד איתי
אולי כל דבר יפה שהיה לך בחיים".
מכבי מבקיעים שוב, חצי חיוך נמרח קלות על פרצופו
העגלגל של שאול, אבל הפעם הוא לא מריע לקבוצה שמאחורי המסך,
באופן בלתי צפוי הוא גורר את ישבנו לקצה הספה ומתרומם, מפתיע
אותי שוב בקומתו השמנמוכה. "אני מקווה שתצליחי גם בלעדי"
ממלמל, ספק בכוונה ספק מתוך נימוס. אני מביטה בו באותו המבט
האומלל שתלה בי לפני מספר דקות הוא חולף על פני ויוצא מהחדר.
משירד המבט המבועת מפניו של שאול, כשהוא גירד את עצמו מהספה
שלי, מאוכזב, אבל גם שלם ומלא גאווה, משהו בו נראה לי אחרת
מהצורה בה הבטתי בו לפני מספר דקות כשבכה לי בחוסר אונים.
משהו בו היה פתאום נוגע ללב ואמיתי, אבל זהו - מאוחר מדי.
שאול היה כבר רחוק אולי בים הקריבי - שותה מרטיני, רואה נופים
יפים, ים בחורות, יהיה לו שם יופי, לשמנצ'יק הקטן שלי.