היא ישבה בודדה על קצה הצוק, רגליה התנופפו באיטיות באוויר.
היא יכלה לשמוע את הגלים מתנפצים על שרטוני האבן מאות מטרים
מתחתיה, ואת קול התסיסה שהשמיעו כשנמסו על הסלע. היא נאנחה יחד
איתם, מנסה להוציא החוצה את כל העצבות שנבנתה בה מחיים שנידונו
לכישלון. ליבה נמס למים ומילא את עיניה, מבקש לפרוץ החוצה בשטף
של הקלה. אך עיניה היו אטומות וליבה יבש זה מכבר, וכל מה שנותר
ממנו היה קליפה ריקה ומצומקת. חסרה את כל האהבה והשמחה
ואנרגיית החיים שמילאו את ילדותה.
ועכשיו היא הייתה מיואשת ומדוכאת, פרח קמול. ועיניה נותרו
יבשות ורואות רחוק, רחוק מדי. לא נותרו לה עוד דמעות שיטשטשו
למענה את המציאות הכואבת.
השמש נראתה כענק כתום כשריחפה נמוך מעל הים האינסופי. עוצמתה
האירה את ממלכת השמים שלה בגוונים של ורוד ואדום וצהוב. ואפילו
היא שקעה.
המלכה רוזלין הביטה בה בכניעה מקצה העולם בו ישבה. היא אף פעם
לא הרגישה כל כך קטנה. היא נעמדה באיטיות על רגליה, לא מסירה
אפילו לרגע את מבטה המהופנט מהשמש הענקית. היא הניפה את ידיה
לצדדים, ובהתמסרות כמו שלא זכתה לה מאף נתין היא נכנעה, שיחררה
את גופה ונפשה והניחה לעצמה ליפול. לא היה כל ריגוש במעשה הזה,
גם לא צער או הקלה. היא הרגישה כעלה נידף ברוח. זה היה הגורל
שלה, היא ידעה. ולא נותר בה עוד כח להילחם.
עולמה לא חלף מול עיניה כשצנחה, ראש קודם, אל עבר מותה הוודאי
בצורת שירטוני אבן משוננים.