שלושה דפיקות בדלת, שלוש בלילה.
היא כבר הייתה ערה, ידעה שיגיעו, חיכתה להם שנים. הם היו
שניים, לבושים שחור, עם מבט קפוא על פניהם המוצללות. היא שמעה
עליהם סיפורים רבים מאימה,ידעה שאין לה שום טעם להתנגד, היה זה
חלק מגורל שעבר בירושה מאם לביתה במשפחתם זה דורות. היא יצאה
איתם החוצה אל אוויר הלילה הקר מחבקת את עצמה בניסיון עקר לגרש
את הצינה.
הראשון נכנס למושב הנהג, השני פתח לה את הדלת והינחה אותה
פנימה, כל פעולותיהם נעשו בשתיקה איומה.
היא רצתה לפתוח איתם בשיחה, למרות ששמעה שלא תקבל תשובות,
לשאול לפחות לאן היו מועדות פניהם או מי הם, או מה, אך הגוש
בגרון לא אפשר לה. הם נסעו כבר יותר משעה, האורות כבויים וחושך
כבד שרר בחוץ.
היא ניסתה לא לחשוב על הבוקר כשבעלה יתעורר ויגלה את הצד השני
קר וריק וילדיה יקומו ויגלו שאמא אינה. אמה תמיד הזהירה אותה
מפניהם, סיפרה לה שהם מגיעים רק כשהכל מושלם. לא טוב, לא
מצויין, מושלם. אמה נלקחה ל"שם" לפני מספר שנים וכעט לא היה
דבר שיעמוד בינה ל"בינם". היא ניסתה לא להתמכר לטוב הנוח
והזמין הזה, ניסתה להאחז בחלומות הילדות שידעה כי לעולם לא
יתגשמו, אך ללא הצלחה, וכעט היא משלמת את המחיר.
הם סיימו לשפץ את הדירה לפני חצי שנה וחזרו לא מזמן מחופשה
משפחתית בדרום צרפת. סוף סוף היא מצאה עבודה שסיפקה אותה
והצליחה להתחבר עם כמה נשים מהשכונה. היא חזרה לצייר אחרי 12
שנות הפסקה, היה לה רכב, בגדים יפים, בעלה קיבל קידום ובאמת
אהב את העבודה שלו. כן, בהחלט אפשר לומר שהיה לה הכל, הסתגלות
מושלמת. אבל מה שבאמת היה לה הייתה אהבה, היא אהבה. היא מעולם
לא חשבה שתצליח וזה בהחלט לקח לה זמן, אבל היא אהבה, והמחשבה
שלעולם לא תשוב לראות את אהוביה מילאה את בית החזה שלה בנוזל
סמיך וקר. זו לא הייתה תחושת כאב, לא צביטה גם לא משהו השורף
אותך מבפנים. ההרגשה הייתה דומה יותר לזריקה של חומר הרדמה
חזק, המתחיל מבפנים ומתפשט החוצה. סופה איטית ומדוקדקת המותירה
אחריה מדבר קפוא ושומם. האיש הישוב לצידה חייך לעצמו בסיפוק.
היא ניסתה להלחם בגלים הזורמים בתוכה, לעורר תקווה מסויימת.
שימחה הייתה הסיכוי היחיד שלה לראות את ילדיה שוב, אבל הקור
היה חזק ממנה, הרפה את שריריה באיטיות, החליש את פעימות ליבה,
הרדים אותה מבפנים.
המכונית עצרה, הנהג פתח לה את הדלת וליווה אותה החוצה, היא
עמדה במקום יפיפה.
שדות חומים וירוקים נפרשו מסביבה, תחומים בשרשרת הרים נמוכים
שהשמש רק החלה לזרוח מעליהם, שוטפת הכל באור צלול וטרי. בצידה
השני נפרש אגם גדול ושקט שמספר ברווזים ששטו עליו שילחו אדוות
קטנות במים. היא ראתה מספר כרמים אי שם מולה ובוסתן גדול בחלקה
אחרת. הנהג הוביל אותה לבית אבן עתיק שמרפסת עץ גדולה נמצאת
בחזיתו, משקיפה אל האגם. שבילי אבן קטנים התפתלו סביב הבית
ובניהם צמחו שלל פרחים, צמחי מרפא ועשבי תיבול. היא שמעה עיזים
המולכות למרעה וראתה מספר סוסים דוהרים בחלקת שדה ירוקה.
היא צעדה בשביל לכיוון הבית, הריח היה משכר, ריח טרי וצלול של
בוקר, ריח שכל הגדילה מסביבה גלומה בו.
מספר תרנגולות כרכרו סביבה שעה שצעדה בכבדות קדימה. על הדלת
היה תלוי שלט "בית החלומות של תמה".
היא פתחה את הדלת, ידעה שהאיש שתחיה איתו כבר נמצא אי שם
בשדות, ושתה השחרית מחכה לה על האח.  היא צעדה פנימה, תנועת
גפיה איטית להחריד. היא הסתובבה והביטה מבט אחרון בשמש שכבר
טיפסה במעלה השמים, בכל הירוק הרענן הזה, באגם, בחיות, וכל
גופה אמר רק אדישות כהה.
היה זה המוות האכזרי ביותר שניתן היה לגזור עליה והיא קיבלה את
הדין בהכנעה.