לא יכולתי לשתוק יותר. התאפקתי, בחיי שהתאפקתי. כשכבר אמרתי
משהו המילים יצאו ממני בלי שליטה, כמו הר געש, מותירות הרס
וחורבן, ואני המשכתי. ידעתי שאין דרך חזרה ועשיתי הכל בשביל
לרמוס, לפגוע, להשניא את עצמי.
וזה היה עוד לפני ארוחת הבוקר, רבע שעה אחרי שפקחתי את עיניי.
בדרך לעבודה נסעתי על אוטומט. השוליים נראו כשני פסים
מעורפלים. אפילו לא הודיתי לאלוהים על זה שהגעתי בחתיכה אחת
לעבודה.
את הכל שמרתי לעצמי. לא הוצאתי את זה על אף אחד בעבודה. אשת
הברזל, קראו לי מאחורי גבי, ועוד כמה דברים. אף אחד מהם לא
ידע שאני מכירה את כל הרכילויות עליי. גם הם נראו לי כפרצופים
חסרי כל אישיות, שעושים עבודתם בלית ברירה, ועל מנת לתת דרור
לנפשותיהם הייתי המטרה המתבקשת לחצי הלעג, הבוז והשנאה. זה לא
אומר שכל אחד מהם לא היה מוכן להתחלף איתי באותו רגע, אם רק
היה מתאפשר לו.
שתי נשים ניהלו את המשרד. אני והעוזרת האישית שלי. היא ידעה
בדיוק מה אני רוצה ומה אני צריכה, לפעמים אפילו לפני, ובתמורה
לזה שטיפלה בי, טיפחתי אותה בעבודה, ולפעמים גם בין הסדינים.
שקלתי להפוך אותה לשותפה למרות שידעתי שלא תוכל לגייס הון
התחלתי כמתבקש. חיכיתי לראות לאן תנשוב הרוח ואיך יסתדרו
הדברים, למרות שמעולם לא השארתי כלום ליד המקרה.
לא הקמתי כלום מאפס. הכל ניתן לי על מגש של כסף. כן, יש לי
אבא עשיר, שקיבל את כל הכסף דווקא ממשפחתה של אמי. הוא היה
חכם מספיק להתחתן טוב, אבל הסתבר שיש לו חוש לעסקים ותוך חמש
שנים שילש את ההון המשפחתי. זה גרם לו להרגיש בעל ערך ועצם
היותו טוב כל כך עם כספים גימד לאפס את ההרגשה שנתנה לו
הסביבה שהתחתן רק בשביל הכסף.
לאימא שלי לא היה חסר כלום. דווקא היא, שהגיעה מרקע עשיר כל
כך לא קיבלה כלום בתור ילדה. הוריה חינכו אותה שלכסף יש
משמעות רק אם אתה עובד עבורו ובשביל להשיג אותו אין קיצורי
דרך. ירשתי ממנה את היותי אשת עסקים קרה כל כך. זה הדימוי
שיצא לי לפחות.
אף אחד לא ידע שבסוף כל יום עבודה הייתי מתרסקת בבית, בוכה
מכל מה שאני שומעת עליי במשרד, מזה ששונאים אותי. גם הקרובים
אליי ביותר לא ידעו כלום, חוץ מהעוזרת האישית שלי. וגם מה
ששמעה לא היה כשהייתי בהכרה. מסתבר שמדי פעם הייתי בוכה תוך
כדי שינה ואז הייתה מלטפת ומרגיעה אותי. זה לפחות מה שהייתה
טוענת בבקרים.
הייתי נשואה בעבר. יש לי ילד בן שבע. הוא לא גר איתי. הוא גר
עם אבא שלו, חוזר בתשובה שחי במאה שערים וכשאני רוצה לראות את
הילד שלי אני חייבת לשים על עצמי מסכה של בת ישראל חסודה
וצנועה. בדיחה.
המאבק היה מכוער ובסופו של דבר הפסדתי. הפסדתי את הדבר היקר
לי ביותר בחיים. טעות איומה של בית המשפט. איומה.
ועדיין, יש תקווה קטנה שאני מטפחת בקביעות, והיא שכשהילד שלי
יגיע לגיל בגרות הוא יתפקר ויבוא לגור איתי. וזה יקרה. זה
חייב לקרות. אין שום אלטרנטיבה אחרת.
כל זה קרה לפני ארבע שנים. את המשרד שלי פתחתי אחרי כל
הבלאגן. הייתי חייבת למצוא מקום שבו אשקיע את כל האנרגיות שלי
בשביל לשמור על שפיות. עבדתי ימים כלילות ובסופו של דבר היה
לי את משרד הפקות האירועים המצליח ביותר בעיר.
רק בעיר? אני לא בטוחה שהמשרד שלי לא נמצא בחמישייה הפותחת
בין כל משרדי ההפקה בארץ.
את החבר הנוכחי הכרתי במסיבת השקה ללוויין "עמוס". הוא היה
טייס שהפך למהנדס שהפך לעובד של חברת נאס"א. את כולם זה הרשים
מאוד. לי זה עלה על העצבים. מיררתי לו את החיים. זה מה שאמר
לי כל הזמן.
גם בעיניו נחשבתי לפעמים לכלבה קרה ולא רגשנית. הוא היה
מתלונן שבשביל להוציא ממני מילת אהבה הוא צריך לשכב איתי, וגם
אז רק כשאני ממש מחורמנת אולי יש סיכוי, שביב של תקווה, למשהו
חם, רגשי, שדומה לאהבה.
כנראה שלהתרחק נפשית לא הספיק לו. הוא היה חייב גם להתרחק
פיזית והחל לבלות יותר ויותר זמן בחו"ל. כמה שיותר רחוק ממני.
היו לנו יחסי קרבן-מתעלל בכל קנה מידה פסיכולוגי. כמו כל
מתעללת טובה לא היה לי הרצון להפסיק את הקשר. לא הבנתי איך
הוא ממשיך בקשר הזה, אבל עניתי כנראה על צרכים ספציפיים מאוד
אצלו.
זה לא שלא היה לי מה לעשות נגד זה. היה לי הרבה, אבל זה היה
הדבר האחרון שרציתי לעשות. רציתי שהדברים יקרו לבד. מה כל כך
נורא בזה שכולם יבואו לקראתי. למה כל דבר אני צריכה לעשות
לבד.
החלטתי שאם כולם יוצאים למלחמה נגדי, אני אצא למלחמה נגדם וזה
יכאב אפילו עוד יותר.
שנאתי את עצמי. אינני יודעת איך נזלו רסיסי מידע על החיים
הפרטיים שלי למשרד אבל כשהחלו הרכילויות לא היה לי הכוח
להתמודד איתן.
ביני לביני ידעתי שהם צודקים. אני אשת הברזל, רק שהם לא
יודעים עד כמה.
יש לי גם כמה תכונות טובות, לא רק חסרונות. ואת כל אלה קיבלו
יחידי סגולה כדוגמת הילד שלי, הוריי והעוזרת האישית שלי -
נועה.
זו מלצרה במקום קבוע שישבתי בו באופן תדיר למדי. התפתחו יחסי
חיבה הדדיים וכשהצעתי לה לבוא לעבוד אצלי, היא לא האמינה לי.
אני יודעת שזה לא קורה בדרך כלל ונשמע כמו סיפור סינדרלה אבל
זאת האמת וזה מה שהיה.
היא צעירה ממני בחמש שנים, כבר לא ילדה. זה בדיוק מה שחיפשתי.
רציתי לטפח מישהי שיש לה ניסיון חיים, שעברה כבר דרך ויכולה
לראות דברים במעגל הרחב יותר. היא הצדיקה את כל מה שחשבתי
שתהיה. גיליתי בן אדם שקולט מהר, עם אינסטינקטים בריאים
שמתאימים מאוד למקצוע הכרישים הזה, ומעל הכול - היא הייתה בן
אדם. ובן אדם שיכול היה להתמודד איתי.
דפיקה בדלת קטעה את חוט מחשבותיי ואת ראשו תחב פנימה בני.
האימפוטנט הזה שאל ברעדה אם הוא יכול להפריע ומסר שמחפשים
אותי שני בחורים. עוד לפני שהספקתי להגיב פתחו השניים את הדלת
לרווחה ועברו דרכו כאילו היה אוויר. הבנתי למה הוא רעד. שני
מכוערים כאלה לא ראיתי בחיים. הם גם נראו מאיימים.
כשפצחו בשטף דיבור רוסי הבנתי שטעו בכתובת. הרמתי ידי לאות
הס, אבל זה לא הרשים אותם במיוחד ואחד החל מתקרב אליי בצעדים
מהירים. זה הספיק לי. כל מה שהרגשתי בבוקר עלה בי שוב, ופתחתי
עליהם פה. צעקתי עליהם מי הם חושבים שהם שכך הם מתפרצים לי
לחדר בלי טיפת כבוד מינימלי, שאני לא דוברת רוסית ושיעופו מפה
לפני שאני מזמינה משטרה. הם נעמדו במבוכה למראה ההשתוללות שלי
ואז שאל אותי אחד מהם במבטא כבד אם אני לא גברת שושנה שרעבי.
צרחתי עליהם איך ג'ינג'ית כמותי יכולה להיות גברת שרעבי ועוד
אחת שקוראים לה שושנה. הם לא ויתרו עד שראו את תעודת הזהות
שלי, הסתובבו והלכו.
כל המשרד עמד והסתכל על המחזה.
ביקשתי מנועה שתסגור את הדלת וחזרתי לשבת.
"אני לא יכולה יותר", אמרתי לה. היא הסתכלה עליי ולא אמרה
מילה.
"אני רוצה לצאת לחופש ושאת תטפלי בעניינים".
"אני רוצה לבוא אתך, אני לא מנהלת את המשרד. תני לסגן שלך
לטפל בזה".
יומיים אחרי זה היינו על מטוס בדרך לארה"ב. פגשתי את חברי, בן
זוגי היקר, והודעתי לו שאני רוצה שניפרד. הוא בכה וביקש שננסה
שוב. לא הסכמתי.
הבנתי פתאום את מערכת היחסים שיש לי אתו והחלטתי שאני יוצאת
מזה. שמגיע לי רק טוב. לו.
משם המשכנו לניו-אורלינס. הרחוב הראשי על מגוון פעילויותיו
הליליות, הלחות באוויר, מועדוני הג'ז והבלוז, הזיעה והריח
הסקסי שחררו אותי קצת. העברתי כמה לילות בשתייה אינסופית
כנערת קולג' פוחזת שאינה יודעת שובעה. רציתי שזה ישתיק לי את
הכאב בפנים.
התגעגעתי לבן שלי. כל כך התגעגעתי אליו.
כמה שניסיתי כלום לא עזר. רציתי אותו איתי וידעתי שזה בלתי
אפשרי.
נועה נחמה אותי. היא הייתה לצדי כל הזמן. לא עוזבת ולא מרפה.
כבר תקופה שהיא מבקשת ממני ללכת לפסיכולוג. הייתי הולכת,
באמת, רק שלא מצאתי את הזמן. היא טענה שאין כזה דבר לא יכול,
יש לא רוצה.
ברור שהיא צדקה אבל גם ברור שהתווכחתי כמו משוגעת.
באחד הבקרים נכנסנו לחנות וודו. רציתי להטיל כישוף על האקס
שלי שיחזיר לי את הילד. טווח השיקויים היה אינסופי. לכל דבר
הייתה שם תשובה ובגלל זה לא ידעתי מה להחליט. יצאתי משם
מבולבלת ומאוכזבת עוד יותר.
בלילה יצאנו שוב למועדון ג'ז, לחגוג את המרדי גרא. רקדתי עם
כושי חסון, מזיע כולו, בידו האחת מחזיק אותי וביד השנייה
מחזיק סיגריה וכוס ויסקי. ידעתי שנועה עומדת ומסתכלת עלינו
מהצד.
בדיוק כשהתחלתי ליהנות משהו החזיר אותי באחת למציאות. מישהו
נגע בידי ברוך. שמעתי את האחות אומרת להוריי שאין שום שינוי
מאתמול. אחי שאל אם יש סיכוי שהמצב אי פעם ישתפר. לא הייתה לה
תשובה על זה. כשהמשפחה שלי עזבה שמעתי את האחות אומרת לרופא:
"היא כאן כבר שלוש שנים. היום יש לה יום הולדת. היא בת 15".