זה בסיס מיוחד במינו. אולי לא תאמין, אבל לפעמים יפה כאן.
לפעמים בשעות אחר הצהריים כשהשמש מתחילה להשבר אל תוך גבעות
הטרשים הצהובות, ובמיוחד בחורף. כן, רמאללה יפה יותר בחורף.
לא בכל חורף, אלא בימים של שלג, כשלבן אחיד מסתיר את הגבעות
הצחיחות, מטשטש את ההבדל בין בתי האבן שמעבר לכביש לבין הבתים
הלבנים עם הגגות האדומים וריבועי הדשא, מכסה את הכל. מכסה את
משטחי האספלט, וגם את הגרוטאות במגרש ההחרמות, מסתיר את
הכיעור ומפנה את המבט אל דמויות השיש הקטנות שמונחות לידן.
צלמיות אבן מסותתות של גמדים וצבאים שהוחרמו מסוחרים בשולי
הדרך ליד גבעת זאב, ועמדו וחיכו. חיכו להיות שייכות, ורק שבא
השלג נראה היה שלכמה ימים אותם גמדים וצבאים מצאו את מקומם.
חבל שהגעת בשיא הקיץ. בימים כאלה אדים יוצאים מהאספלט השחור
של רחבת הדגל שמשמשת בעיקר לחניה, ומדגישים את הריח הזה, ריח
של צבא. אתה בטח מכיר, אותו ריח של סולר וזיעה שאפשר היה
להביט עליו, בכתמים הלבנים הקטנים על מדי הכותנה על גבם של
החיילים הותיקים, וקצת יותר למטה על הצלעות הימניות שני פסים
שחורים דקים עדות לזיעת הנשק. חם מדי, בוא אני אראה לך את
ה"חלון", קריר שם. כאן אלה משרדים של נציגים פלסטינאיים. אולי
נראה את לינה מהארכיאולוגיה, יש ערביות שוות, אם לא ידעת. הנה
זה כאן, היכנס. לא להבהל, ככה זה, דלת הברזל הכבדה תמיד
נטרקת, הכסא מחכה לך. בזכות אסי שדואג לשמן את גלגליו באותן
שעות מתות שבהם האחרים משפשפים חלודה מהקנה, די בתנועה אחת
חדה כדי להגיע בזמן לצד השני ולהגביר את המוסיקה בשביל שיהיה
אפשר לעבוד, קדימה, נסה. הקירות העבים העמידים לירי עוזרים
למזגן החדש לעבוד ולמהול את הריח הזה מבחוץ. אז כאן הכל קורה,
תראה. סדרתי כבר את הכרטיסים המגנטיים של מחר במקומם לפי
מספרי הזהות. בשעות כאלה אין אנשים, הרוב מגיעים על הבוקר כדי
להספיק ליום העבודה. מכאן הם לוקחים את האישורים, אישורי
כניסה לישראל, סוחרים, נהגי מונית, אלה הכי מצחיקים, אישורים
לנמל התעופה, לבתי חולים, כל מיני. אם מישהו יגיע, אתה עוד
תראה. מקרים מיוחדים? יש הרבה, כל יום יש משהו מיוחד, טוב,
אולי כל שבוע. לפעמים יש כאן לחץ, לפני הרמדאן למשל, כולם
מגישים בקשות, נוסעים לחו"ל, רוצים לאסוף קרובים מהשדה,
מבקשים תשובות לאיחודי משפחות. מקרה שזכור לי במיוחד אתה
רוצה, טוב, הנה תשמע. אמרנו שבצהרים כבר כמעט לא מגיעים, אז
יום אחד אחרי בוקר היסטרי שהייתי בו לבד, כולם נסעו ליום
כייף, נסעו למימדיון והשאירו את כל העבודה לי ביחד עם רועי
"אל-אביד" כלומר "הלבן" כמו שהערבים קוראים לו, קצין הקישור,
זה שראית קודם בפנים נחנק מהעשן של הקולגות מהקישור הפלסטיני.
פעם הבסתי אותו בFIFA 2000- לפני שיחידת המחשב באה למחוק לנו
את המשחקים מהרשת יחד עם כל הציורים הדיגיטליים של אסי, הוא
מצייר יפה, אולי נשאר משהו במגירות. טירן, זה ששטף שם כעת את
הג'יפ עם צינור מתחת לסככה, אמר שעל הזין שהשאירו אותו נהג
תורן ועם שניים כמוני וכמו רועי שבמילא לא הולכים לחדר אוכל
אף פעם הוא יכול להשתזף ממש כמו במימדיון. אז, תייקתי את
הבקשות השונות בקלסרים, זה לוקח הרבה פחות זמן כשהמשרד ריק.
כשגמרתי לתייק והכל היה מסודר לתור של הבוקר שיבוא, היה לי
זמן להציץ בבקשות עם תמונות הפספורט הדרמתיות, פוטו רצח אמיתי
של טיפוסים אידיאליים כשברקע תמיד אותו וילון גלי אדום
מהסרטים של דייויד לינץ'. אז נשמעה דפיקה על הסורגים מבחוץ.
החזרתי את הקלסר אל המדף, ושטתי על גבי הכסא לעבר חלון
האישורים שממנו נשמעה הדפיקה. עמד שם אדם מבוגר זלדקן ומעט
מקריח לבוש בכותנת תכלת עם גופיה לבנה תחתיה, פועל. "אהלין"
פניתי אליו, וראיתי אותו מניע את שפתיו לענות לי. הוא הצביע
על הרמקול הקטן שהיה מותקן על הסורגים מבחוץ כדי לסמן שלא שמע
אותי. לחצתי על מתג המיקרופון ושבתי וברכתי אותו לשלום.
הרמקול הוציא רעשים צורמים אותם שמעתי גם מבעד לזכוכית
המשוריינת. הפועל נבהל לרגע מהרעש ושוב אמר שלום. אחרי ששאלתי
"כיף אל חאל?" והוא ענה לי "אלחמדיללה" בקשתי בערבית לדעת מה
הוא רצה. הוא ענה לי "תסריח לישראיל" אישור לישראל. שאלתי
אותו איזה אישור הוא צריך, והוא השיב אישור לבית חולים. שאלתי
איפה בית החולים. הוא ענה לי בירושלים, בית חולים מקאסד במזרח
העיר. שאלתי אותו אם יש לו הפניה לבית החולים או אישור בכתב
שהוא צריך להגיע לשם, מתוך הרגל בקשתי ממנו תעודת זהות. הוא
הגיש לי תעודת זהות כתומה שעליה סימנים לבנים של גבס או סיד.
הקלדתי במחשב את מספר הזהות שלו, וראיתי את פרטיו האישיים,
שמו המלא אחמד מחמד מוצטפא ג'ובראן, בן 38, גר בחזמא, נשוי,
אב לשמונה ילדים, ואמרתי לו שבמחשב מופיע שיש לו בכלל אישור
כניסה לישראל. הוא ענה בקול שקט ויציב שכן, אבל זה אישור
פועל, והוא צריך ללכת לבית חולים. אמרתי לו שזה אישור לישראל,
ואם יש לו אישור כניסה תקף אני לא יכול לתת לו אישור אחר והוא
יכול להכנס עם זה שיש לו. הוא אמר שבאישור עבודה כתוב איפה
הוא עובד וזה לא בירושלים, וככה לא יתנו לו לעבור במחסום,
ושוב חזר בקול שקט כמעט כנוע שעליו להגיע לבית החולים. שאלתי
אם הוא חולה, והוא ענה שלא, השבח לאל. אז שאלתי אותו מה
הבעיה, למה עליו להגיע לבית החולים. הוא אמר שזה לא הוא זה
הבן שלו. שאלתי אם הבן שלו חולה, והוא ענה לי שלא. אז בקשתי
שיגיד לי מה הבעיה, והוא אמר לי שהוא נשרף. "נשרף?" לא ידעתי
לחזור על דבריו בערבית, ושאלתי בעברית אם היו לו כוויות.
ג'ובראן אמר שהיתה שריפה בבית ובעזרת השם הוא יהיה בסדר.
שאלתי כמה פעמים הבן היה שם כבר בטיפול, ובקשתי ממנו הפניה
לבית החולים מקאסד. הוא השיב לי שאין לו שום מכתב, ואמר שהוא
עוד לא היה בבית חולים. "לא היה בבית חולים? מתי זה קרה לו?"
שאלתי וקמתי מהכסא, כמו עכשיו. הפועל אמר שהכל קרה לפני שעה,
ואז הוא בא מיד לקחת אישור. לא הצלחתי להגיע לרשומה של הבן
הפצוע דרך שם האב,   אז בקשתי מג'ובראן את מספר הזהות של בנו.
הוא הוציא פתק קטן מכיס חולצתו והקריא לי תשע ספרות בקול
חרישי. "מחמד אחמד מחמד ג'ובראן? הוא רק בן תשע הוא לא צריך
אישור" מהרתי להגיד לג'ובראן שאישר את שם בנו, והשיב לי שהם
צריכים ללכת לבית חולים ובלי אישור לא יתנו לו לעבור במחסום,
ויעשו להם בעיות. אמרתי לו שבמחסום חזמא יש חיילים והם חייבים
לתת לעבור למי שחייב להגיע לבית חולים, הסברתי שאלה החוקים של
הצבא, פקודות. הוא בקש שאעשה לו טובה, ואם הוא כבר בא שאתן לו
אישור שלא יהיו בעיות. אמרתי שאני לא יכול לתת אישור בלי
הפניה, ולו יש אישור בתוקף שאני לא יכול לא לבטל אותו ולא
לחדש אותו כי הוא מהאחראי על התעסוקה, זה הדרוזי, הראיתי לך
איפה הוא יושב, ושאלתי אותו איפה הבן שלו בינתיים. הפועל ענה
באותו טון רגוע בו פנה אלי במשך כל השיחה, ואמר "הנה הוא,
פה", הוא קירב אליו בתנועת משיכה ילד שעמד פה ככה נשען אל
הקיר משמאלו בזוית שבה לא יכולתי לראות אם מישהו עומד בה.
מבעד לחלון הזכוכית המשוריין עמד ילד בן תשע שרוף לגמרי. כל
הפנים שלו היו בצבעים ירוק וסגול, מבעבעים, מלאים בשלפוחיות
עומדים לזלוג ממקומם. שיערות ראשו היו שרופות לגמרי בחלק
הקדמי של הראש, ורק מאחור עוד יצבו כמה תלתלים שחורים. המסכן
סבל מכוויות בדרגה שניה ולא הוציא הגה. המחשב עוד הראה את
שמו, הקשתי מהר את קוד המערכת של אישור לבית חולים, אישרתי,
הקשתי שוב את המספר של האב, התעלמתי מהערת "קיים אישור בתוקף"
ושלחתי להדפסה. עמדתי ליד מדפסת הסיכות וקיוויתי שגליל הנייר
המיוחד להיתרים לא יתקע הפעם במנגנון הגלגלים של השרטט שגם
מושך את הדפים וגם מניע את המשדדה החורטת את האותיות שבאמת
חייבים את האישור בזמן. אחרי דקה התחילו קולות ההדפסה. תלשתי
את האישורים ממקומם, ורצתי את רחבת הדגל, צלצלתי בפעמון בדלת
הפישפש, ונשענתי עליה עד שנפתחה. נכנסתי אל רועי "הלבן" שסדר
את שולחנו מערימות הבקשות שהביאו הקולגות מהקישור הפלסטיני,
ורק אמרתי שיסמוך עלי ויחתום. רועי שאל לאן זה, ואמרתי לו
למקאסד. רועי חתם בשם ראש מנהלת התיאום והקישור. רצתי חזרה אל
החלון, ונתתי לג'ובראן את האישורים. הוא הודה לי, עניתי
שאלוהים יתן להם את הכוח, ושאלתי אם להזמין אמבולנס. הוא אמר
שהמונית למחסום כבר מחכה. אחרי זה נתקלתי בו כאן כמה פעמים,
אוסף אישורים שצריך. בנו החלים, לפחות לפי מה שהוא ענה לי בכל
פעם. הכפר חזמא צמוד לפסגת זאב, מהצד השני של המחסום, אתה כבר
תראה מהאוטובוס הממוגן בדרך חזרה לירושלים. עם אמבולנס הדרך
ממנו לבית החולים מקאסד היא לא יותר משבע דקות. רוצה משהו
לשתות? עד שבא לכאן אורח כמוך, טוב, רק אם אתה צריך לשירותים
תגיד לי, אתן לך מפתח, שלא תלך לאלה של הערבים.