היא ישבה ובכתה,בגרם המדרגות שבין הקומה הראשונה לשנייה,היא
בכתה,ופרקה את כל כאבה.
היא כמו יונה פצועה,הנפגעת בכנפה,הנפגעת מכל דבר.
היא בכתה ופשוט לאף אחד לא היה אכפת,למה היא בוכה,או אם בכלל
אפשר לעזור לה.
חבל שזאת מציאות חיינו שאנו נושמים אותה בכל יום העובר,חווים
אותה בכל 24 שעות,בכל יממה,חבל.
אף אחד לא יידע יותר,שהיא התיתמה מכל משפחתה,בגלל המלחמה
שהייתה עד לא מזמן.
כנראה שהבכי שלה או הדמעות שלה,במה אתם בוחרים?
לא מעניינים אף אחד.
זהו מעכשיו היא צריכה לעשות את השינוי הזה,שיותר לא
לבכות!להמשיך עם החיים עד כמה שהם קשים!היא חייבת לעשות
זאת!למענה ולמען הוריה.
יום אחד של אבל ועוול,ושאר הימים של התחזקות ,עד שלבסוף היא
תגיע למצב שבו היא תתגבר על הכל