בחור ובחורה מתנשקים ברחוב. מתמזמזים. רחוק מכאן, לא רואים כל
כך טוב, אולי הוא ממשש לה את החזה.
אולי הם עוד מעט הולכים לבית שלו. מזדיינים אצלו בדירה.
ההורים בחו"ל או שאולי הוא כבר גר לבד.
הם לא גרים ביחד. זוגות שגרים ביחד לעיתים רחוקות מתנשקים
ככה, ברחוב.


אני חושבת שאני חושבת יותר מדי. מרוב פרצי השראה מתחילים לי
בראש עשרות סיפורים שונים וכשאני מגיעה הביתה כבר יש לי כל כך
הרבה רעיונות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.


הייתי מפנה את הכלים לכיור והיינו עושים אהבה אצלו, על השטיח.
המיטה שלו נוחה מאוד, אנחנו תמיד ישנים על המיטה. אבל משהו
בסקס על השטיח עושה את זה יותר טוב, ממש מרגישים את החייתיות
של הרגע.
הוא תמיד היה אומר לי משהו מצחיק בזמן ששכבנו מחובקים אחרי
זה, וכל מגדל השתיקה והגופניות היה מתמוטט ברגע. כל כך טוב
היה לצחוק ביחד, ככה, והוא מחבק אותי ואז ידעתי שהכל בסדר.


היום זה יום מיוחד, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
זה רק אחרי שאני יוצאת מהדירה שלו שכל מבנה הקלפים השביר
שעמלתי עליו בשקידה שנים קרס והתפורר לחתיכות קטנות.
אני מחפשת מקום שקט באזור הרועש שבין גן העיר לקופי בין,
בסופו של דבר מוותרת ומתפשרת על משקה קר וספסל מלוכלך, איש
בסרבל מציג את עצמו ומבקש סיגריה.
ביום אחר הייתי משתעשעת מן המעמד, היום אפילו לזה אין לי
סימפטיה.


כשאומרים לאנשים 'יום מיוחד' הם תמיד חושבים באופטימיות, כמו
יום הולדת ויום חג, אבל בעצם יש הרבה יותר ימים עצובים
משמחים, תראו את יום הזכרון, יום השואה, יום האם.
אל תשלו את עצמכם, יום האם זה יום עצוב מאוד.


אני חוזרת הביתה אבל זה בכלל לא חשוב, אני יודעת שאת הטעם שלו
בפה כבר לא אטעם, בחיים לא אזכה להרגיש שוב את מגע השיער הרך
שלו, לא אוכל לנשק אותו ברחוב בלילה ולתת לו למשש אותי, ככה,
מול כל העולם.