זה סיפור על קניון בעיר שנמצאת במרחק מקף מיפו,
הבניין רב קומות, פרשנים יכולים לקרוא לו "מטרה צינית של
אלקעידה" אם הם רוצים, אני בסך הכל הלכתי לשרוף שם זמן.

מאבטח ענק בכניסה לקניון בדק לי את התיק ולא מצא שם כלום.
ערפל סמיך כיסה את כל קומת הכניסה וערימות של בדלים וקופסאות
ריקות של סיגריות  מילאו בטבעיות את כל רצפת הקניון.

לאחר כמה ניסיונות במצב עיוור לגמרי, לעלות במדרגות הנעות,
הבנתי שאני מנסה לעלות מאיפה שאני אמורה יותר מאוחר לרדת , בכל
אופן, ברגע שנגלה לעניי במעורפל בית קפה, התיישבתי בתקווה
שבקרוב, הראיה תחזור אליי.

בין ענני הערפל, הבחנתי לפתע בדמותו של אדם זקן.
"סליחה" התנצלתי "לא ראיתי שזה השולחן שלך", "זה בסדר" אמר
הזקן "גם אני לא ראיתי שיש פה שולחן".

הדלקתי סיגריה.
"אסור לעשן פה" אמר והמשיך "אבל זה בסדר, גם אני מעשן, זה לא
מפריע לאף אחד" והדליק גם הוא אחת.

הזמן עבר מהר בעוד אני והזקן מעבירים חוויות מהתקופה הטובה של
הערוץ הראשון ומבלי לשים לב, הערפל כמעט נעלם.

משטרת העישון של הקניון שלחה נציג במיוחד עבורנו.
הוא נעמד בימין שלי וביקש יפה שנכבה את הסיגריות והצביע על
עשרה שלטים אדומים של "קניון ללא עישון" ושל "אסור לעשן".

"אתה יודע מה הבעיה של העם הזה?" שאל הזקן את השוטר,
"מה הבעיה של העם הזה?" שאל השוטר,
"הבעיה  היא שהעם הזה לא רואה איך הורגים אותו לאט לאט
ובחוכמה, אז איך אתה רוצה שיראה שלטים קטנים נגד עישון,
בקניון?!" כיבינו את הסיגריות והשוטר הלך.

הזקן קם, לחץ לי את היד ואמר שהיה נעים לדבר אבל הוא מוכרך
ללכת.
הוא הוציא מטאטא מתוך ערימת הבדלים והקופסאות שעל הרצפה, באותה
יד הוא הרים שקית זבל ענקית של העירייה וביד השנייה נופף
לשלום.

"מה?.... אתה מנקה כאן?!" שאלתי במבוכה והוא חייך ואמר  "נו...
מה לעשות? עבודה זאת עבודה".