א. התאהבות
--------------------

אהבתי לאישה מבקשת
שתהא תשוקתה אליי לוחשת
ומן הארץ אביאה לגן-עדן
בו כל הניגלה יישתקף אחרת;
כל עץ סרק ישא פריו
כל אבן נגף תותך לזהב טהור,
כל מעיין יבעבע מנגינה,
אפילו אש-גיהנום תהא ערבה כאח בוערת
לאיש ואישה חבוקים התועים בעדן.

ב. מריבה ראשונה
----------------------------

ויבוא יום נמהר של קנאה ראשונה
אשר מרתיחה מיד מריבה
שאין בה צדיק ואין בה רשע-
ישנה רק תוצאה
שעדן נהפכת פתאום לארץ שוממה
בהיותה נטולת אהבה,
בה ניצב הזוג כשני עורבים
וצורחים...
ומצעקותיהם - נושרים כל העלים
מן העצים הנבולים.
רואים השניים תוצאות מריבתם
ונכנעים מתוך עוגמתם,
נופלים זה בזרועות השני,
בוכים וצוחקים לסירוגין,
שוב מתנשקים, מתפייסים,
יודעים כי רק האהבה אותם בנתה
ולזרוע זרעי עתיד- רק ביכולתה.

ואחרי כמה מריבות... תור הבגידות
--------------------------------------------------

ואחרי כמה מריבות
מגיע תור הבגידות-
היגזור סופית את קורי האהבה
או שתספיק החרטה לצורך שיקומם?
הכבוד זועק : "לא אסלח, לא אסלח!"
אך אהבה אמיתית לכבוד תלעג.

האישה בוכיה וניגרת דמעתה:
"אני רק אישה שמלאה תשוקתה
ונפלה, כי לאחר כל-כך ערגה,
רק כדי להפרות את גני הנטוע-
שכחתי את הנוטע בגני כשהיה זנוח.
בוא נוטע, שובה גיבורי
ולכד בסערה את מבצרי,
שגם אם נראה כרגע פרוץ-
אל לי תבוז,
בשם אהבתי-
אל תחדל מלכוד אותי לתמיד".

גם הוא, הגבר פושט זרועותיו
ומתוודה כמה קל-דעת היה במעשיו,
בשל היות שכלו לא בראשו
כאשר פיתהו איברו בהזדקרו,
אך עכשיו, עם קצת מחשבה,
יודע להעריך את האבידה,
יודע מה יהיה תפל המלח בלעדה,
יודע מה רושש מחופזה,
חש מתלבט וגלמוד בגבור השממון
בהיעדר ריח שיערה בסוף היום.

הגבר כבר סלח לאישה,
האישה כבר סלחה לבעלה-
האם לרצון סליחתם
או שמא דמעתם תועבה?


01/08/05 ©