14.9.06

זה היה כמעט מושלם. אבל רק כמעט.
עבר כל-כך קצת זמן מבחינה פיזית, אבל כל-כך הרבה מבחינה
מנטלית. בשבילי, כי הרי אתה תמיד נשאר אותו דבר.
מעולם עוד לא יצא לי לפגוש מישהו שהיה לי איתו ולו במאית
מהחיבור המדהים שהיה לי איתך, שגרם לי להרגיש כל-כך בנח לבוא
ולדבר, לשתף, לחייך.
ורק אתה היית זה שהביא אי-פעם לידי דמעות אמיתיות, לידי פורקן
סופי ואמיתי.
אתה היית היחיד שאהבתי. היום אתה היחיד שאני שונאת.
ולא, לא ארצה לחזור אל אותו עבר מושלם, לא אסכים עוד להתפשר
בשביל אושר מדהים, ולא אתן לעצמי עוד לעולם ללכת לאיבוד מבין
הילת אהבה של ילדים, ולא אשאב עוד כוחות מאחרים, מעכשיו - רק
ממני!
אושר שלי, כמה טוב עשית לי אז, כמה אושר גרמת לי וכמה דמעות
אילצת אותי להזיל על שדרכת, רמסת, ולא שכחת לוודא שהעבודה
הושלמה. כמה הרס וזדון זרית בנשמתי הפצועה שרק רצתה לאהוב
אותך. ומעולם לא טרחת אפילו להפנות את הפנים ולבקש סליחה,
ויתרת עליי בשנייה הראשונה שנקרת בדרכך. ואני... רק אהבתי...
ואחר-כך כאבתי... בשביל שנינו.
ורק אם פעם אחת היית מנסה, רק אם פעם היית כאן הייתי יודעת
ששומדבר לא היה לשווא, ששומדבר לא היה חסר ערך. לו רק היית
כאן. אבל אתה לא. אתה אף-פעם לא כאן. אולי גם כבר אף-פעם לא
תהיה שוב. ואנחנו, מורגלים כבר לזרום בזרם החיים, להסתגל
למצבים, להתאים את עצמנו אל הסובבים. ואני עוד אמצא לעצמי בחור
שיקשיב, שיגרום לי להרגיש כל-כך בנח, אמצא לעצמי בחור פי
מיליון יותר טוב ממך (מה שלא יהיה טרחה גדולה), אבל בו אני לא
אמצא אותך.
איך שזה היה לנו ביד, ואיך שזרקנו את זה לפח.
זה היה מושלם, אהובי. אבל רק כמעט.
ולפעמים אתה עוד מופיע בחלומות, אף-פעם לא באותה הדמות שהשאירה
אותי לבכות את עצמי לבד, להתמודד לבד, אלא בדמות עם החיוך
הנצחי, ועם היד מושטת... ורק שם אתה מצליח לגרום לי לטפס, רק
שם אתה מצליח לגרום לי שוב לחייך.
ואולי עוד יבוא יום שבו תצליח להציל אותי ממך, שאצליח להציל את
עצמי מהכאב.
אולי... אבל לא היום.
אולי מחר?
מושלם אתה, אהוב שלי. אבל רק כמעט,
ואני... טיפשה אני. לגמרי!