" נו, במי אתה בוחר?" שאלה אותי זהרה, מורתנו היקרה למשחק, או
כמו שקראה לזה -" אומנות הגוף והנפש". משימתנו האחרונה הייתה
דווקא בתחום הראליזם, ללא מחשבה או שליטה לנסות ולהגיע
להתפרצות רגשית שתתקבל על הדעת, אילו רק הייתה יודעת כמה קרובה
היא להשגת יעדה באותו היום, למרות שמבטה אז, שנפנה ממך אלי
ובחזרה אלייך, הביע גם מעט סיפוק, ביחד עם ההפתעה וההזדעזעות
המדומה ששאר תווי פניה הביעו. אני הבטתי סביב בחיפוש אחר בן
זוג למשימה המשונה שניתנה ומבטי נעצר עלייך היושבת באמצע חצי
המעגל שכסאותנו יצרו. כמו תמיד, את היית באמצע, ואני רק ניסתי
נואשות לתפוש את תשומת ליבך ולהביאך אלי, לעולמי שלי, ולזמן מה
באמת חשבתי שהצלחתי. כנראה כשראית שאני מתחיל להביט סביב,
ומרוב בהלה הבטת הצידה כביכול לחלון ממנו יכולנו לשמוע רעש
מעומם של עבודות בבניין הסמוך, אך ראשך המבולבל פנה בטעות אל
הצד השני, שם קיר חלק, עליו שטיח קיר מהודר שזהרה אמרה שנועד
להרים את רמת המודעות שלנו אל הרגשות החבויים בפנים, וכך נוצר
המצב שפשוט בהית בקיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים- נסית להתחמק
ממבטי, ובצדק.
"אנה", קראתי עוד לפני שהספקתי להרהר בדבר, ומבטך, העמיד בפני
את טעותי, אך מאוחר היה הדבר. זהרה ברוב התלהבות הצעידה אותך
לצד החדר השני, ישר למולי וחיכתה לכשנתחיל. יכולתי לראות שאין
לך שום כוונה לעשות דבר ולכן נאלצי בהיסוס לצעוד לכיוונך ומיד
ראיתי איך את נסוגה  לאיטך לאחור. כל כך שרציתי לגרום לך
לצעוק, לגרום לך לכעוס, להוציא ממך את כל ששמרת בפנים ולאחר
לבקש את סליחתך כדי שנוכל להמשיך הלאה,כמו שקרה בעבר, אך את
הבטת סביב אל שאר חברי הקבוצה שהביטו בנו, כאילו מחפשת חבל
הצלה, אך זה לא הגיע. החשתי את צעדי, וכך גם את. המשכנו במרדף
המטורף הזה, במחול המטופש הזה, למשך שניות ארוכות עד אשר הגעת
אל המראה הגדולה שהיוותה קיר ונצמדת אליה חסרת אונים למה
שיבוא. ניגשתי אלייך, קרוב קרוב, והרגשתי את נשימותייך מתגברות
בצורה שלא אהבתי כלל.
"אנה, אני מצטער, כל כך מצטער", נדהמתי אפילו אני מכמה מטופשות
נשמעו המילים הללו כעת ולא הופתעתי כאשר את רק הנהנת בראשך
היפה ונסית בעדינות להמלט מידיי שלפתו כעת את ידייך.
"את יודעת שמעולם לא התכוונתי לפגוע בך כל כך" אמרתי.
את החלת לנענע את ראש לשלילה והיבטת בי, ופנייך שהיו אמורות
להביע זלזלו הביעו רק כאב, וקולך שנשמע מיד והיה אמור להישמע
חזק ובטוח נשמע כל כך שבור שאילו יכולתי לקחת את דברי חזרה
הייתי לוקח.
"אתה לא התכוונת", לחשת, "אתה אף פעם לא מתכוון לפגוע, אבל אתה
פוגע", ואני שהרפתי את אחיזתי בך יכולתי רק לעמוד שם בעוד את
החלקת אט אט אל הרצפה כשפנייך מופנות מטה , ידך האחת מחזיקה את
בטנך וידך השניה מונחת על המראה כאילו מנסה למצוא בליטה שבה
תוכל להחזיק ולמשוך את עצמה מעלה, אך אחיזתך הייתה חלשה ושום
בליטה לא הייתה שם, והמשכת למלמל בקול סדוק, "אבל אתה פוגע,אתה
פוגע".
פשוט עמדתי שם במשך שניות אחדות ואז התקופפתי אלייך והנחתי את
ידי בעדינות על ראשך, את נרתעת למגעי בצורה כה ברורה ולפתע
ראיתי את פנייך שדמעות זלגו כעת עליהן, מאדימות את עיינך
שהפנטו אותי מההתחלה.
יום שנראה כה רחוק עלה אל מול עיני. ישבנו שנינו במיטה שבביתך,
מכוסים בשמיכת פוך חמימה, כי אמרת שצמר גורם לך להתגרד,
ושוחחנו חלושות כפי שלא שוחחנו מעולם, סוף סוף אחרי חצי שנה
כבר לא הרגשתי את שריריך מוכנים לתזוזה ברגע שיאלצו, את רק
שכבת רפויה לגמרי, נינוחה באמת בין זרועותי ובאמת ובתמים נתת
לעצמך את הרשות להפתח. אמרת שאינך בוכה, ואם כבר קרה המקרה, אז
לעולם לא לפני אנשים, כי "איני מרגישה בטוחה יותר כשאני בוכה,
אני חשופה מדי, ולעולם איני מרשה לעצמי להיות חשופה מדי, עשיתי
את הטעות הזאת פעם אחת בעבר ואיני מתכוונת לחזור עליה בשנית",
כך אמרת. ועוד הוספת  כדרך אגב, שאם יהיה האדם שיגרום לך לבכות
בפניו, כנראה יהיה הוא מאוד מיוחד, וכנראה יקרע את ליבך באמת.
מלווה בזיכרון הזה מיקדתי שוב את מבטתי אלייך המכווצת על הרצפה
והרוע שביצעתי הכה בי בפתאומיות שכזאת שהזדקפתי במהרה והחלתי
רועד. "אנה" ,מלמלתי אל עצמי יותר מאלייך. "תעזוב, פשוט תעזוב
אותי" אמרת בשקט כאילו קיווית שאיש לא ישמע, אולי אפילו לא
אני, אבל לא הייתי צריך לשמוע, לא יכולתי לסבול יותר את המראה,
לא יכולתי לסבול יותר את עצמי, פסעתי לאט לאחור, הסתובבתי
והתחלתי לרוץ החוצה מהחדר, משאיר אחרי את הדלת חצי פתוחה,
ואותך שם, רחוק ממני, בתוכי.