אוספת את שברי ליבי
מתוך תמונה שהתנפצה.
מחברת את חיי,
פיסה אחר פיסה.
מנסה לא לפספס שוב חתיכה,
ממש כמו שמשחק הרכבה.

הסדקים בלב מסרבים להתאחות,
הכאבים בחזה לא רוצים להרפות.
הגוף רועד, הנשמה כואבת
ואני אט אט דועכת ונגמרת.

מחפשת פנס שיאיר את דרכי,
את קרן השמש התוביל אל מקומי.
מתעוררת כל יום למציאות חדשה,
יותר קשה ויותר מכשילה.
שוב עוטפת עצמי בשמיכת הפחדים,
מנסה להתגונן אך ללא הועיל.
בצעד חושש פונה אל העתיד,
מביטה בשמים ויודעת ששם אמצע את מנוחתי.