אני אמנם צעירה אבל חוויות מהסוג שאני עברתי לא הרבה עברו.
לעתים קרובות מדי, החיים לא נראים מזהירים במיוחד.
כל מה שאני יודעת בזמן האחרון זה עצב, בדידות, כאב, קושי לחיות
בשגרת היום יום.
זה קשה לחיות בהרגשה שלעולם לא אכפת ממך.
שאין לך אף אחד שאתה יכול לסמוך עליו.
שאין שום אדם המתאים לספר לו את מה שעובר עליך.
זה מזעזע להרגיש השפלה. שנאה. אכזריות.
והכי נורא ? להרגיש זאת מהאנשים שאתה חי בקרבתם יום יום ושחשבת
שהם רוצים את ההכי טוב בשבילך, אבל מסתבר שלא.
לאנשים אכפת רק מדבר אחד - מהשם הטוב שלהם ומהאושר החומרי.
האנשים שאני מכירה.
הלוואי שהיה לי מישהו לדבר אתו. לחלוק. לצחוק. לשמוח. ולא
להרגיש כאילו הכל מזויף.
אתם מכירים בן אנוש כזה? כי לי כבר אבדה כל תקווה.