New Stage - Go To Main Page

פורד אמיר פרפקט
/
עלים לבנים

לקרוא לאט בבקשה

"הם באמת לבנים."
"אמרתי לך."
"זה מוזר." זרמים חלפו לרגע בגופי.
"כן."
"את באמת מאמינה להם?"
"אני חושבת שאני מתחילה..."
"להאמין?" הוא הצמיד אותי לאחד העצים.
"אל תצחק עליי."
"אני?"
"אתה." קבוצה של עלים לבנים נפלו עלינו בעת ששכבנו על גזע
העץ.
"אני מדליק."
"אני לא מעשנת."
"אז עכשיו את מאמינה?" אמר בחיוך מלא אגו.
"אני לא מבינה בזה."
"כאב?"
"לא."
לקחנו הפסקה.
"מחרתיים מתחילה שלכת", אמרתי.
"ניפגש שוב?"
"יש מסיבה מיוחדת", אמרתי בנחת, "טקס. כל המשפחה באה לפה."
"הכפר שלי ממש קרוב."
"אני חייבת להגיע לטקס. אתה..."
"מה?"
"מה היית עושה?"
"בשביל מה?"
"בשבילי."
"אני לא מכיר אותך."
"אז נתראה שוב."
"באיזו שעה מתחילה השלכ..."
"בוא כשתרגיש נכון."
"אני לא יודע..."
"אל תדאג, אני מכירה פה כל עץ ועץ."
"וכל..."
"ענף?..." הסתכלתי עליו במבט מזלזל כשאחז באשכיו.
"להתראות", אמר ועשה תנועת התכוננות.
"אבל..."
"אני אמצא את הדרך."
"אני חושבת שאני מכירה את רוב הענפים, כשהייתי ילדה..."
"אני מתלבש."
"לא", האדמה החומה המלובנת הקרה כל כך, שרפה באפי. "בוא נישאר
קצת עירומים."
"קר."
"כשהייתי ילדה הייתי נותנת להם שמות."
"לענפ..."
"לעצים."
"שמות?"
"כן."
"איך נקרא העץ הזה?" שאל וטפח קלות על העץ עליו שכבנו.
"לעולם אינני מזכירה שמות."
"מה שמזכיר לי..."
"שכח מזה."
"לי קוראים ואל..."
"חשבתי שתכננת ללכת."
"יפה פה."
"כן, זה המקום הקסום שלי."
"מה הקטע הזה עם העלים?"
"זה יער גדול ועתיק, והעצים האלו צעירים."
"כמוך?"
"בדיוק. שתלו אותם ביום שנולדתי, פעם הייתה פה קרחת יער גדולה
והשמש לא יכלה לחדור אליה מבעד לעצים ולכן לא צמחו פה אף פעם
עצים רגילים. כשנולדתי שתלו את העצים האלו בקרחת היער. כל
העצים האחרים רגילים."
"שום דבר פה לא נראה לי רגיל", אמר וכאילו הביט בי.
"זאת תופעת טבע ייחודית."
"ספרי לי עוד על זה." ציניות?
"תנשום רגע." הוא נשם נשימה עמוקה עד כדי גיחוך. גופו
השחרחר-כהה הבליט בניפוח חזהו את מורשת אבותיו בגאווה.
"נשמתי."
"הרגשת?"
"נשמתי."
"הריח, חוש הריח מחובר ישירות לחלק..."
"הרגשי של המוח." הביט לי בעיניים. בפעם הראשונה.
"אז הרגשת?"
"שום דבר, גם לא זיכרונות."
"החזה שלי," אמרתי כדי לסלק את מבטו מעיניי.
"ממוצע."
"גם זו תופעת טבע ייחודית."
"לא נראה לי." גיחך... אולי.
"מדענים חוקרים לי את החזה כבר שלוש שנים. הם אומרים שזה החזה
הכי ממוצע בעולם."
"חשבת על הגדלה?"
"לא. אבל בהחלט חשבתי על הקטנה." שתיקה שררה, שנינו הבטנו
לאופק, בלילה חשוך שכזה אי אפשר לראות את לובן העלים
שמעלינו."
"אבותיך באמת נדדו במדבר?"
"באמת, בדואי בדם!"
"אתה יודע?" אמרתי כששמתי לב שזקפתו נרגעה.
"מה?"
"אני חושבת שאני מאמינה להם." זקפתו קפצה מייד לקורקבנו
השעיר.
"אין שום הסבר אחר?" התחיל ללטף עצמו בתנועות מעגליות.
"איך תסביר את העדר חוש הריח?"
"עדיין..." אמר, מאלץ את עצמו לשמור על צניעות מינימאלית.
"אולי זה רק צירוף מקרים. הרי אני תמיד הייתי הכי גדול,
בתיכון, בצבא..."
"השורשים של העצים הזקנים, אלו עם העלים הירוקים. הם חייבים
להיות מחוברים לשורשים של העצים עם העלים הלבנים."
"פוטוסינתזה הדדית?" הוא מתרגש?
"לא... פרזיטית, העצים הלבנים גונבים לירוקים את
הפוטוסינתזה." הוא התחיל לשחק ולשפשף את הזין הערבי הקטן שלו.
שכבנו שוב. האדמה הייתה דוקרנית. עברנו חזרה לעץ.
"לא גמרתי."
"גם אני." שיקרתי, לא רציתי שידע.
הוא עזב אותי לבד ביער, עירומה.
כוכב צץ לו בין העצים. קמתי על רגליי ופסעתי בנחת על האדמה
הקשה. קמתי מהר בכוונה לקבל סחרחורת ולהתעוור לכמה שניות.
כשהגעתי לנחל כבר חזרה אליי ראייתי. המים היו חמימים, נעימים.
שטפתי כל חלק בגופי ויצאתי. עירומה כביום היוולדי הלכתי חזרה
למקום בו הייתה קרחת היער, ערמתי לעצמי קבוצה של עלים לבנים
יבשים ונשכבתי לישון, מלאה בריח מין מוזר.





הרכב התניע בקלות אך הנסיעה הייתה סיוט. המרחק מראש פינה לרהט
ארוך מאוד. יותר ממה שכתוב במפה. נסעתי מהר ככל שיכולתי, בת
18, בתולה ומדוכאת.
העברתי ברדיו למוזיקה קלאסית, מוזיקה עקומה כנהיגתי.
'אני לא מאמינה שצריך לנסוע עד רהט כדי לקנות קצת DMT'. הסם
היקר מופק במדבר מקקטוס אקזוטי מיוחד, ורק ביישובים הבדואים
אפשר להשיג אותו במחיר סביר.
"חמישים אלף."
"אבל אמרת בטלפון..."
"חכי פה רגע, אני הולך להתלבש", אמר דרך החור בדלת ופנה
אחורנית.
דקה של זיעה.
לא תיארתי לעצמי שבית של ערבים יכול להיות כל כך יפה.
"קפה?" הציע בנחמדות שחצתה את אווירת החרדה.
"לא תודה, רק את החומר בבקשה."
"למי? אם אפשר לשאול?" הוא לבש תחתוני טנגה אדומים וגופייה
לבנה.
"חברים."
"בבקשה", חזר מהמטבח והניח בקבוקון קטן עם נוזל שקוף בתוכו.
"זה הכול? ועל זה אתה דורש..."
"ניסית פעם?"
"לא."
"טיפה אחת מספיקה לעשרה אנשים."
"תופעות לוואי?"
"רק מוות. את יודעת מה זה בכלל?"
"
DMT."
"הורמון שמשחזר את רגע הלידה, או יותר נכון, זהו הורמון
שמשתחרר במוח ביום שנולדים וביום שמתים."
"מוות קליני..."
"תשכחי מזה."
נתתי לו את מספר כרטיס האשראי של אבא שלי. היה בו משהו מרתק,
בבדואי הזה. הוא ידע המון. ישבנו לנו שעה וחצי ודיברנו
פילוסופיה, העברית שלו רהוטה באופן מדהים.
"את חרמנית."
"אתה מאיים?"
"אל תשקרי," הוא אמר ובליטה חמימה צצה בתחתוניו. באותו רגע
קמתי מזועזעת, תפסתי בבקבוקון ויצאתי חזרה הביתה.
"הערבים האלו!" לחשתי בכעס לעצמי כשנכנסתי לאוטו, "אני לא
מאמינה שהוא העז לעשות דבר כזה, זה בתרבות שלהם, חיות!"
עצרתי בצד הדרך ובכיתי.
"לא אכפת לי!" צעקתי לעצמי וניגבתי את הדמעות. נכנסתי חזרה
למכונית וחיממתי את המצת שקפץ לאחר דקה וחצי. עברתי עם המצת
הלוהט על זרועותיי, קורעת עור וגידים.
לא צורחת, לא בוכה, שורפת.
"ערבים בני זונות!" מאז מותו של אחי במלחמת לבנון השנייה
ושריפת הוואדי שמאחורי ביתי שבראש פינה ע"י קטיושה הכאב לא
יוצא לי מהראש. דיכאון חסר פשר! בכיתי מספיק, אין לי שום סיבה
להיות בדיכאון.
היום אני מתאבדת, קניתי את הסם במטרה להתאבד.





כשהתעוררתי כולם היו מסביבי, כל המשפחה הייתה שם. כולם חוץ
מירון.
"בוקר טוב בת," העירה אותי אמי. "בקרוב נתחיל."
התאוששתי וקמתי, כולנו עירומים.
כשחזרנו מהרחצה בנחל החמים נעמדנו במעגל סביב העץ עליו שכבנו.
ליל אמש. אמש?
"ארבעים וחמש", קרא אבי, היה זה סימן זמן מיוחד המבשר על בוא
השלכת. פתחנו את המעגל והתיישבנו, כולנו ביחד, על האדמה החומה
הכהה.
"שלושים", קרא שוב. אחי הצעיר חייך אליי את החיוך המקסים שלו.
"ברצוני להגיד מספר מילים לפני שהשלכת מתחילה", אמרה אמי.
"בזריזות", אמר אבי, "עשרים ושבע בחזקת אפסילון."
"אני רוצה להגיד תודה לבתי המקסימה", אני לא מסמיקה. "תודה על
שוויתרת על בתולייך למען כולנו, בקרוב נהיה שוב יחד."
"העלה הראשון ירד בעוד עשר... תשע... שמונה... שבע... חמישים
אלף..."
השלכת התחילה, העלים התחילו ליפול בקצב מסחרר, האדמה כוסתה
מייד בכר עלים לבנים מרהיבים שנצצו בגוון ירקרק מהאור המוחזר
מעלי העצים הגדולים. כל עלה שנפל השמיע צווחת אימה או קול נפץ
נורא שהחריש את אוזנינו. אט אט כוסינו בעלים הלבנים שצרחו
והתפוצצו ובכו והשתגעו מחרדה כשנפלו ברכות ובכמות כזו שלא
יכולתי להבחין בהם כבודדים, כולם נפלו כקבוצה.
"לא לבכות!" ציווה אבי והסתכל עלינו בעוינות. "הקורבן!!!"
ובצעקה זו קפא הכול, העלים שבאוויר נשארו באוויר ולא נעו,
הערבי נכנס למעגל ונשכב תחת העץ במרכז.
"אבל הוא בדואי", אמרתי בחשש, "אני לא חושבת שזה מספיק טוב."
"ערבי הוא ערבי", אמר אבי, "עשית עבודה מצוינת."
כולנו קמנו ביחד, מתנערים מהעלים שעטפו אותנו. כשיצאנו משטח
העלים הלבנים המשיכה השלכת, קוברת את הערבי. חיכינו עד שאחרון
העלים ייפול מטה. אבי הצית את הערמה במצת הרכב וכולנו רצנו
לנחל, להתגונן מפני האש האדומה.
"ומלבנון תזרח השמש ברון, תחזיר לנו את אהובינו ירון", אמר
אמי בתפילה.
כשהאש שככה חזרנו לקרחת היער. העצים, הענפים, העלים והערבי
נעלמו, רק ירון נותר שוכב במדיו הירוקים על האדמה החומה,
הקשה.





זאת הפעם החמישית השבוע שאני מתאבדת.
כל פעם אותו סיפור. אמי לא מצליחה לצאת מכאב האבידה ואבי כל
היום מעשן ומרביץ לה. אחי עבר לגור עם סבתי. אני יורדת מהאוטו
ופוסעת לוואדי השרוף מאחורי הבית שלי, קרחת יער גדולה השאירה
מעגל אדמה טרייה, לא שרופה.
הוצאתי מכיסי שקית מלאה בזרעים של עצי לבנה. לקחתי חופן זרעים
בידי וזרקתי אל-על. כשנגמרו הזרעים הוצאתי את הבקבוקון מהכיס
השני ושתיתי את כולו כאילו היה שוט וודקה. נשכבתי על האדמה,
מחכה.





"אני בקסטינה, אתה בא?"
"לא נראה לי, יש קקטוסים לחלוב."
"אני מצטערת על קודם."
"לא... אני מצטער. אני..."
"גבר."
"בדיוק."
"אתה בא." הוא ניתק ובא. נכנסנו לשירותים של תחנת הדלק. הוא
הוריד ממני את הבגדים בלי לשים לב כלל לכוויות שבידי ולכתמי
הדם שעל בגדיי. הוא פשט את מכנסיו והכניס לגופי הבתולי מה
שהרגיש כמו פחית בירה מלובנת. צרחתי מכאב, הוא סתם את פי
בנשיקה והוציא בשאיפה חזקה את כל האוויר מריאותיי בזמן שזרם
חשמל נוזלי שטף בינינו. התעלפתי. ראיתי את גופי מלמעלה,
הסתכלתי על כל המתרחש ממקום אחר, טוב יותר; על כורסת העור
שבביתי בראש פינה. אני וירון ישבנו צמודים, מסתכלים דרך
הטלוויזיה איך הערבי השחור המגודל רוצח אותי וגונב מגופתי
המתה את בקבוקון הDMT-.





כשהעצים ששתלתי הגיעו לגובה מרשים הרשיתי לירון לטפס עליהם.
בן זקונים הוא לי ולבעלי הבדואי וואליד.
"נראה אותך מגיעה אליי!" קרא בני מצמרת אחד העצים הלבנים.
ירון...!!! הוא מעביר בי תחושות ששכחתי לפני מיליוני שנים.
הרגשות שאין לתארם, זרמים בכל הגוף שכמו חשמל מתחילים בבהונות
הרגליים ועולים לחזה, לא פוסחים על אף שערה, וכמו ברק חוזרים
מהראש חזרה לרגליים, אדמה. אהבה?
"נלך על זה," אמרתי לעצמי, "ננסה להגיע אליו." טיפסתי על גזע
העץ, ריח מוזר צף באפי.
כשהגעתי אל ירון הבטתי מטה. דרך העלים הלבנים ראיתי את עצמי
שרועה, מתה על עיגול אדמה מכוסה זרעי עצי לבנה. הבטתי חזרה אל
ירון, הוא נעלם. הצמרת הלבנה הפכה למסך לבן שהציף אותי מכל
עבר. ירון לא נמצא בשום מקום, אם זה העולם הבא לא אכפת לי.
העיקר להחזיר אותו לאמא, העיקר להוציא את הכאב שלה מהראש שלי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/11/06 1:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פורד אמיר פרפקט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה