שטפתי פנים. זה לא מה שעזר לדמעות להפסיק לרדת. הרגשתי כאילו
העיניים שלי כבר יבשות, למרות כל הרטיבות. כשנמאס לי לעמוד ליד
הכיור, הלכתי וישבתי על המיטה.
אבל אחריי שתיים-שלוש דקות הייתי צריכה לחזור כבר למקלחת.
ושוב שאלתי את עצמי, איך זה להיות דמעה. כמה הייתי רוצה להיות
דמעה. החיים שלה כל כך קצרים והיא כל כך לא שונה מהשאר.
הבנתי שאין מה לשטוף את הפנים. הדמעות הרי לא יעצרו ברגע שמים
יגעו בהן. שימשיכו לרדת. הלכתי למחשב, הסתכלתי על השיחות שלנו,
של פעם.
זאת הייתה טעות.

אז חזרתי למיטה. מרטיבה בינתיים כל מה שנמצא בדרכי במלח
הדמעות. וכתבתי. כמו שאני תמיד עושה. לא ניסיתי לכתוב שיר
גאוני עם חרוזים ופזמון חוזר. רציתי לכתוב.
כתבתי ש...

הוא יאהב אותי
ויגיד לי שהוא רוצה אותי לנצח
שהוא רוצה שאהיה שלו ורק שלו

הוא יחבק אותי חזק
ואז ירפה קצת ויזוז מעט אחורה
הוא יסתכל בפניי ויגיד לי כמה אני יפה
וכמה הוא התגעגע

הוא יתקרב שוב, אבל הפעם לאט
תוך כדי שהוא מביט עמוק לתוך עיניי
ינשק אותי לאט, תחילה רק יגע- כמחכה לאישור

אני סופגת את כל האהבה
רק אל תלך שוב, אני אמות, אל תעזוב
כשיסיים הוא יחבק שנית, מכל הלב
ויגיד כמה מילים מרגשות כמו שרק הוא יודע

ואז הוא פשוט יעלם
כל האהבה מצדו תעלם גם היא
ואני אשאר כאן לבדי, מלאה באהבתי אליו, ללא ידיעתו
וכנראה שהיא תשאר תמיד,
עד יום מותי
או יום מותו.