לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה... או לרעה, תלוי איך
מסתכלים על זה...
החורף הקדים השנה את בואו, אמר לה תוך כדי חירור בכרטיסייה
המרופטת שלה נהג האוטובוס. היא חייכה אליו בנימוס ונבלעה בתוך
האוטובוס העמוס, זה היה הקו האחרון לחוף הים של תל אביב שיוצא
בערב החג והייתה בתוכו אווירה חגיגית של סוף. יושבי האוטובוס
היו רובם פועלים זרים שהתגודדו יחדיו בכמה קבוצות ודיברו בשפה
לא ברורה וחלקם הקטן היו אנשים שמיהרו להגיע לביתם חזרה עם
סלי השוק אשר בהו בה בתמיהה. התמיהה שלהם לא הייתה ברורה לה,
היה זה הגשם הראשון של העונה, אף אחד לא הודיע על בואו או
התריע על עוצמתו, לכן יצאה מביתה כששמלת ביניים מכסה את גופה.
כמה דקות לפני שהגיעה לתחנת האוטובוס החל הגשם לרדת, מטריה לא
הייתה לה וגם לא כל פיסת בד שתוכל לכסות את חלקי גופה
החשופים. היא חשבה שאולי זהו אות משמיים שעליה לבטל את כל
הרעיון אך נזכרה שדרכי האל נסתרות וייתכן שעליה להתאמץ
ולהתגבר על מזג האוויר, להגיע למקום יעדה ולעשות את שתכננה.
כשהגיעה לתחנה כבר הייתה ספוגה מים, וגשם המשיך לטפטף על ראשה
מתוך הגג הרעוע של תחנת האוטובוס. היא התיישבה בשורה האחרונה
באוטובוס, התקפלה בתוך בגדיה הרטובים בחיפוש אחר חום מבפנים,
אבל שם היה קר יותר מאשר בחוץ.
היה מרחק של מספר שורות בינה לבין שאר יושבי האוטובוס והיא
התרווחה במושבה, מבודדת מההמון, והחלה לשקוע במחשבות. זה היה
קורה לה הרבה מבלי כוונה - הייתה רואה כי כבר עברה שעה והיא
עדיין מול צלחת מלאה, בוהה בקיר בזמן שמוחה עוסק, מנתח ובודק
במחשבה ישנה.
"באוטובוס תמיד יושב אחורה, שלא ידברו עליי מאחורי הגב", עלה
במוחה לפתע שיר הטמבל הישן של כוורת. טמבלית, זה מה שאת,
טמבלית גדולה, כל הרעיון הזה הוא רעיון שרק אדם שהוא טמבל היה
חושב עליו, את חושבת שזה מה שיעזור, טמבלית שכמותך?!
כמה טוב שאפילו אם אין בסביבה אדם שיפגע בך, תמיד קיים האני
שלך שיהיה מוכן להשפיל אותך בכל רגע.
היא התקפלה שוב במושבה, ניסתה להרחיק את המחשבות, אבל ללא
הצלחה.
"תצאי מזה כבר, טיפשה". היא הכתה את פרצופה, מכה קלה כדי
שתזדעזע והמחשבות יעזבו את מוחה. שלושה פיליפינים שישבו קרוב
אליה סובבו את פניהם לשמע קול ידה נחבטת בפרצופה, אך היא
החזירה להם מבט מאיים והם מיד הסבו מבטם חזרה.
מוכרים את עצמם בשביל הכסף, חשבה לעצמה בזלזול, אבל אז נזכרה
שמכרה את עצמה במשך שנים יותר בזול אפילו.
אולי לרדת, הנה כאן יש תחנה. אבל אין אף אחד בחוץ והשלט
"עצור" מכובה. האוטובוס פנה לדרך המהירה, התחנה הבאה חוף
מציצים - תל אביב. אין כבר דרך חזרה.
באמת החורף הקדים השנה את בואו, היא בחנה את עצמה, ספוגת מים
עד לשד עצמותיה, היא הרגישה כי איפור פניה נמרח ובטוחה הייתה
כי פסים שחורים מקיפים את שתי עיניה.
נראית כמו בדיחה מהלכת. מים עדיין טפטפו משערות ראשה והמושב
שלידה ספג אותן. איך החורף מקדים ככה את בואו ולא מודיע לאף
אחד, איך אף אחד לא הודיע על זה. יש שיר ששואל את זה, היא
נזכרה, אבל לא מי שר אותו. החיים כל כך לא צפויים וזה מאוד
הכעיס אותה, היא לא הסתדרה עם ההפתעות שהחיים סידרו לה, שהיו
יותר מכות כואבות וצורבות אשר סירבו להיעלם. בשלב מסוים
הרגישה שאלו נהפכות לפצעים שאינם מגלידים ואז הבינה שעליה
להתחיל להכות חזרה, אבל תמיד נראה לה שלא הכתה חזק מדי או
שטעתה במקום כי כולם נראו אחרים ממנה, ואחר ממנה משמע טוב,
להיות היא היה רע.
איש זקן נמוך קומה התקרב אליה כשהוא סוחב עימו את עגלת השוק
העמוסה שלו. הוא התנדנד בין המושבים ונראה כי מיד יעשה הנהג
סיבוב חד והזקן יתגלגל במורד האוטובוס עד לדלת הכניסה, זה
הצחיק אותה. היא רעה, ככה אומרת לעצמה במשך כמה שנים ומשכנעת
אחרים שזה נכון. הזקן חבש כובע גרב שכיסה את עיניו והיה עטוף
בשכבות של צמר שלא השאירו פיסה מעורו שתהיה חשופה לטיפות
הגשם. הוא התיישב במושב לידה והרים את כובעו מעל עיניו ונחשף
הכחול שבהן. לרגע רצתה לומר לו כי המושב רטוב מהטיפות שנודפות
ממנה, אבל הייתה בטוחה שהשכבות על גופו יגנו עליו או שסתם לא
היה בא לה עוד לדבר. אף פעם לא הייתה ברורה לה הסיבה לאופן
שבו התנהגה.
"יש לי פה במקרה שתי מטריות, אני אף פעם לא זוכר אם כבר יש לי
מטריה בעגלה אז אני מכניס עוד אחת למקרה הצורך. את רואה,
החורף הקדים השנה", הוא אמר והחל לפשפש בעגלת השוק שלו. הוא
הוציא מעגלתו שקיות עמוסות ירקות ופירות שמילאו את שני
המושבים לפניהם.
"רבקל'ה שלי, מבשלת לכל השכונה החג". היה לו חיוך של   ילד
כשהזכיר את רבקל'ה שלו עד שהיא לא יכלה להתאפק והחזירה לו
חיוך. ואו, זה שאב ממנה הרבה אנרגיות. מתיחת שפתיים שכזו אינה
דבר שבשגרה.
"או, הנה."
הזקן הושיט לה מטריה ישנה אדומה, בטח רבקל'ה קנתה לו אותה.
היא לא האמינה שגבר יקנה מטרייה אדומה, אלוהים אולי לא יודע
אבל האדם חילק את צבעי הקשת שלו לגבריים ולנשיים. מעניין מה
חושב אלוהים על העניין הזה שהאדם עושה דברים כאלה בלי לשאול
אותו?!
היא באה להודות לזקן ואז זה החל לצעוק לעבר הנהג, "עצור,
עצור, זו התחנה שלי!!!"
הנהג חרק בלמים בכביש הרטוב והזקן אסף מהר את כל תכולת עגלתו
וירד במהירות מהאוטובוס, רבקל'ה מחכה לו.
רחובות תל אביב היו ריקים מאדם, אולי בגלל הגשם או אולי בגלל
החג. היא נצמדה לחלון והצליחה לראות דמויות שיושבות בבתי הקפה
המחוממים. היא החלה לדמיין מי הם יושבי בתי הקפה הללו, בטח
צעירים שעברו לעיר הגדולה, חיררו את הגוף, צבעו את השיער
והחלו לעבוד בעבודות תל אביב כדי לחסוך מספיק כסף ללמוד משחק
או להקים להקה. כאלה שלא אכפת להם מכלום, שקופצים ממיטה
למיטה, משאכטה לשאכטה, בטח הם לא חושבים על דבר, לא לוקחים
אחריות, רק יושבים בבתי קפה על אספרסו כפול או מקיאטו חלש
ומדברים על שטויות היום. כמה זמן שהראש שלה לא היה פנוי
לשיחות הללו; גם כשהיא מנסה לשקוע בהם, היא לא מצליחה, כמו
תוף מהדהדות לה בראש אותן מחשבות ישנות שכמו המתנחלים לא
יזיזו אותן משם, עוד מעט יעשו הפגנה בתוך ראשה "יהודי לא מגרש
מחשבות".
תחנה אחרונה, מי שנשאר באוטובוס היו היא ושלושת הפיליפנים
שעדיין לא העזו להביט בה ישירות, גם כאשר שאלה אותם לשעה כאשר
ירדו יחדיו מהאוטובוס. המטרייה שהביא לה הזקן הייתה שבורה בצד
אחד, כך שכל חצי גופה הימני נותר עדיין חשוף לגשם.
אומרים שכשיורד גשם, אלוהים בוכה, על מה יש לו בכלל לבכות?
עלינו, ענה לה הרב באוניברסיטה.
אלוהים בוכה על עמו ששכח את תורת ה' ותרי"ג מצוות. כשהוא אמר
לה את זה, לבוש שחורים, חבוש כיפה ומחזיק את התלמוד הבבלי
בידו, זה נראה אמין, אבל עכשיו כשאמרה את זה לעצמה זה נשמע לה
בולשיט אחד גדול. לא נראה לה הגיוני שהגדול מכולם, שיושב
במרומים, בורא שמיים, ארץ, אדם, יתעצב לאור העובדה שאיזה עם
יהודי שלא מהווה אחוז אחד מאוכלוסיית בני האדם שברא לא שומר
את תורתו. הוא יכול פשוט להעלים אותם וליצור עם חדש שיעשה כל
מה שהוא רוצה, זה מה שהיא הייתה עושה.
החל להיות קר יותר וזה היה סימן כי היא קרובה לים. היא דילגה
מעל חסר בית שהיה שרוע על המדרכה, אך מיד חזרה למולו. הוא שכב
על המדרכה הרטובה והמטונפת כאשר מקיפים אותו המון קרטונים
שהוא קרא להם בית. על גופו לבש מעיל ירוק מרופט שהיה קטן
ממידותיו, נעליו היו בלויות, קרועות בקצה, כך שבצבצו מהן
אצבעות רגליו השחורות. בחולצה מתחת למעילו היה מודפס הלוגו
הישן מימי שלטונו של ברק "שלום עם הגולן". לא נראה לה שהוא
התרחק אי פעם מטר מהפינה הזו והיא הייתה די בטוחה שהוא לא היה
בתקופה האחרונה בגולן שהוא כל כך מתנגד להחזרתו. הוא נראה
בגילו של הזקן שהיה בדרכו לרבקל'ה, צחוק הגורל. מי יודע, אולי
הם לחמו ביחד במלחמת השחרור, וחסר הבית הציל את הבעל של
רבקל'ה מהמצרים?!
היא הניחה מעליו את המטרייה השבורה והוא התקפל לתוכה, מנסה
שכל גופו יכוסה. הוא לא התייחס לנוכחותה, כאילו שהמטרייה
הגיעה לשם בכוחות עצמה. כפוי טובה כמו כולם, חשבה והלכה משם.
מרחוק שמעה אותו אומר "אלוהים יברך אותך"; חסר בית שמאמין
באלוהים שמשאיר אותו לקפוא ברחוב בגשם הראשון של השנה, זה
חידוש.
חוף הים התגלה, הים היה סוער. גם בים השתמשו כמטאפורה
לרגשותיו של אלוהים. נותנים לו יותר מדי קרדיט לאלוהים הזה,
בטוחים שהוא עסוק רק בנו, יושבי כדור הארץ, שאין לו עניינים
בשמיים עם האוכלוסייה האנושית שצבר לו שם במשך מיליארד שנות
הקיום של העולם. ואל תשכחו שיש לו גם גיהינום לפקח עליו ושטן
להילחם בו.
אם הייתה מקבלת את ג'וב היושב במרומים לא הייתה מתעסקת בחשיפת
רגשותיה בפני הבריות השפלות שלה דרך איתני הטבע, היא הייתה
קוראת את כל הספרים שלא הספיקה תוך כדי שתיית כוסות קפה עם
קפאין שלא פוגע בבריאות ועוגות שוקולד שלא משמינות. בצהריים
היא הייתה מנצלת את הקשרים שלה עם השמש ומבקשת ממנה שתכוון
אליה כמה קרניים חזקות כדי להקהות את עור גופה ומיד הייתה
מסלקת את חיידקי הסרטן שהיו באים כי היא אלוהים ועל מצפונה מי
ימות ומי יחיה, מי יחלה ומי יבריא וגם מי יאהב ומי ייפרד.
בערבים היא הייתה מתחילה במרתון של הסדרות האהובות שלה ובגלל
שהיא הייתה אלוהים היו מורידים לה בעריכה את כל הפרסומות
והפרומואים. דרכים טיפשיות להעביר את הזמן, אבל טיפשי זה גם
דבר יחסי, גם יופי, גם חוכמה ובטח שגם משיכה.
חוף הים היה מלא בהם, לובשי שחורים עומדים מול הגלים
ומתפללים. ככל שהתקרבה יכלה לשמוע את תוכן תפילתם שלא היה
ברור לה ונשמע באוזניה כחסר כל היגיון.
רב האוניברסיטה ראה אותה מרחוק והתקרב אליה. לפני שהספיק לומר
לה דבר היא ענתה לו על שאלה שלא שאל.
"האלוהים שלך שכח להודיע שהוא הולך לבכות היום."
הרב לא ידע לצחוק או לכעוס לשמע המשפט העוקצני. הוא חייך
אליה, פתרון פשוט למצב שבו עולות מספר תגובות קיצוניות לאותו
משפט שקשה ההכרעה ביניהן.
"אני שמח שאת מצטרפת אלינו. יש פה גם מניין נשים עוד בערך מאה
מטר, אני אקרא לבת שבע שתיקח אותך אליהן", הוא אמר במהירות
וכשהוא בולע מילים, כנראה חשש להיראות בחברתה בקרב חברי
הישיבה שלו.
היא צחקקה, צחוק חילוני. יש הבדל בין צחוק חרדי לחילוני. צחוק
חרדי הרבה יותר מאופק ובקושי נשמע ולרוב הוא בא אחרי שמיעה על
איזו המצאה חילונית מחללת שבת. הצחוק החילוני משוחרר כל רסן
ופורק עול תורה ומצוות ואין לו סיבה ברורה או אחת שבאמת שווה
אותו.
"מה זה   אומר, יקירתי?" הוא התקרב אליה ואז יכלה לראות כמה
רטוב גם הוא. מעניין כמה שעות הם כבר עומדים ומתפללים פה
ואלוהים בוכה עליהם?!
"כבוד הרב," היה מוזר לה לקרוא לו כך, אבל לא רצתה לזלזל בו,
בעולמה לא הייתה לו כל משמעות אבל בתוך ישיבות בני ברק היה
אדם מכובד והוא סיכן את מעמדו כשהסכים לדבר איתה ולהזמין אותה
לתפילה שלהם.
"כן, יקירתי". הקול שלו היה רגוע ושלו, זו השלווה של החרדים
שאף חילוני לא יחוש לעולם, האמונה האמיתית והכנה ששמירת מצוות
מבטיחה להם טוב בעולם הזה ובמיוחד בעולם הבא, כל כך תמימים.
"אני באתי לעשות תשליך אבל לא בשביל המעשים הרעים שלי או בשפה
שלכם חטאיי ועוונותיי."
"אני לא מבין." הוא באמת התחיל להיות מבולבל ולחוץ ונראה לה
שאם לא היה יורד גשם והטמפרטורה לא הייתה עומדת על עשר מעלות,
הוא היה מתחיל להזיע בכל חלקי גופו.
"התשליך שלי הוא מכאבים, מעלבונות וממחשבות שלא נותנות מנוח."
"אני עדיין לא מבין." היא התחילה לחשוב שהוא לא חכם כמו
שאומרים עליו אם הוא מתקשה להבין רעיון פשוט כזה.
"גנבתי לכם את הקונספט, את הרעיון. אני לא רוצה שחילול השבת
השבועי שלי ייזרק לים אלא כאבי הפרידה ועלבון ההשפלה. אני
רוצה לשלוח את הכעס ואת זרעי הנקמה שהוא פיתח למצולות. אני
רוצה להעלים את כל הפלאשבקים, הזיכרונות החיים בי כאילו שלא
היו. להיות נקייה, לזכות בשלווה אבל לא מתמימות, אלא מתוך
ידיעה והבנה של הכל ועדיין להצליח לשמוע את שמו מבלי שיתעוררו
בגופי זרמים של רוע ושנאה."
"אלוהים יברך אותך", הוא אמר והביט לשמיים.
"תסגור איתו את זה, יש לכם דיבור", היא אמרה לו בחיוך שובבי.
הוא צחק, צחוק חרדי אבל מהלב וחזר לבני הישיבה שלו.
היא מצאה לעצמה חלקת חול לא רחוקה מהם, השמש כבר כמעט שקעה
ובקרוב ייכנס החג. יחול ראש השנה, משפחות יתיישבו לשולחן החג,
יאכלו המון דבש ויהרסו את כל דיאטת הקיץ, אנשים יסתמו את האף
ויבלעו במהירות ראשי דגים כדי שלא יהיו זנב אלא ראש וינשנשו
גם לאחר הארוחה גרעיני רימון כדי להבטיח את זכויותיהם השנה.
מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד
אפו כי חפץ חסד הוא: ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך
במצלות ים כל חטאתם:
תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם: מן
המצר קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם ה'
לי בעוזרי ואני אראה בשנאי טוב לחסות בה' מבטח באדם טוב לחסות
בה' מבטח בנדיבים:
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים
לים מכסים: ריבונו של עולם, בהעלותנו על לבבנו רוב קיצורנו
בעבודתך ובעסק תורתך הקדושה וקיום מצוותיך, כל עצמותינו
יאחזמו רעד, ונמס לבנו והיה למים. מה נענה ומה נאמר, כי הצר
הצורר בחברת החומר העכור היו בעוכרנו. גם אסור נלווה עמהם
אסורים ולטושים בגלויות קשים, גלות הנפש והגוף. האומנם גלוי
וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולשקוד על דלתותיך, כי טוב
יום בחצריך מאלף בחרנו; ויראים וחרדים אנחנו מאימת דינך
הקדוש. על כן באנו אליך בכפיפת ראש ונמוכות ראש ונמוכות קומה
וחלישות חיל להזכיר ולעורר רחמיך...
התפילה נמשכה עוד שעות לאחר שקיעת החמה ואנשים נוספים הגיעו.
ההמון הגביר את קולו וקולה נבלע בתפילתם, אך מדי פעם נראה כי
בקטעים מסוימים בתפילתה נשמע קולה כשהוא עולה על זה של ההמון
ואף מעלימו. מאמינים יאמרו שהיה זה רצון האלוהים שהעצים את
תפילתה וחיזק אותה כך שתגבר על זו של ההמון, היא תאמר שמאסה
בחיי המחשבות והכאבים, לכן אימצה את כל כולה לתפילה זו. גופה
היה דרוך ולבה מוכן כבר ימים רבים, כך שכשהגיעה העת להתנקות
לא היה דבר שיכול לעצרה ותפילתה נאמרה בקולות רועמים וגבוהים
עד כדי התגברותה על תפילת תשליך המסורתית של ההמון בא' בתשרי
- ערב ראש השנה תשס"ז.