אז אתה אוהב אותי? צחקתי בקול רם צחוק ספק אמיתי ספק מזויף.
"וממתי אם מותר לי לשאול הבנת את זה ?" החיוך הביישני שעל פניו
התחלף בהבעה רצינית. "את.. זאת אומרת אני... מאז ש...
אנחנו..."  "מה? מה אנחנו?" נעשיתי קצרת סבלנות. יוני התיישב
על הספסל מאחוריו ובהה בנעליו. מור למה את תמיד חייבת להרוס
הכל..?? חלפו המחשבות בראשי. זו הפעם הראשונה שמישהו שאת כל כך
אוהבת סוף סוף אומר לך מה שהוא מרגיש ואת ככה מיבשת אותו!.
הבטתי בו מרחוק. מבטו היה עדיין נעוץ ברצפה. בחנתי אותו, שיער
חום בהיר, טיפה פרוע, כתפיים רחבות, רואים שהוא עבד קשה בחדר
כושר. כל כך חמוד, כל כך בא לי לחבק אותו. לא! אסור לך! מיד
שמעתי קול אחר בתוכי שמנע ממני לזוז.
יוני הרים את מבטו מהרצפה וכשקלט שגם אני הבטתי בו, חייך.
"יוני", אמרתי, והתיישבתי על ידו. עיניו הירוקות גרמו לליבי
להלום שוב בחוזקה. "אני מצטערת, לא התכוונתי להשמע ככה..."
סיננתי בשקט, והפעם היה זה תורי להביט ברצפה. הוא לקח את  ידו
והרים את מבטי אליו.. היינו כל כך קרובים, כל-כך צמודים,
יכולתי להריח את ריח האפטר- שייב שקניתי לו ליום הולדתו. הוא
התקרב אליי והצמיד את שפתיו לנשיקה ו...... הסתובבתי!. אני לא
מאמינה! הסתובבתי! מה אני סתומה?! הוא פקח את עיניו והסתכל בי
בפליאה, היה זה רגע כל כך מתאים להתנשק, מה יש לי?!. התרחקתי
ממנו מעט והוא המשיך לבהות בי, פתאום, בבת אחת הוא קם. ראיתי
את הכאב בעיניים שלו. "מור, סליחה, לא הייתי צריך לעשות את
זה.. אני מתנצל.. אני צריך ללכת". הוא הסתובב והלך. נותרתי
קפואה במקומי."יוני.. אממ ביייי! צעקתי לעברו, ומיד התחרטתי על
דבריי. מה אני אומרת לו ביי? אני אמורה לרוץ אחריו עכשיו, לומר
לו לחזור, לבקש סליחה ושיפול לידיי שוב. במקום זה, נתתי לדבר
שהיה יקר לי ביותר להעלם, לברוח ממני.
כיסיתי את הפנים בשתי ידיי ונתתי לדמעות להציף אותי. אנשים
ברחוב הביטו בי בסקרנות, אבל לי לא היה אכפת מהם. לא היה לי
אכפת מאף אחד יותר. רציתי לחזור הביתה, אל רוברט ודנה ויוסי,
לראות את כולם שוב. הו מה הייתי עושה כדי לטעום שוב את הטעם
המתוק של עוגת האומניות של סבתא. הייתי מוכנה אפילו להרוג
בשביל זה!. לפתע נשמעה ירייה. "אההה" נפלטה זעקה מבוהלת מפי.
הבטתי סביב, אנשים עצרו ברחוב דוממים דקה ארוכה ומשחלפה שבו
לעניינם. רק דיברתי על להרוג. אלוהים ישמור, טוב שלא חשבתי על
עוד צונאמי. אוי בעצם אני חושבת על זה ברגע זה... מהר.. לא
לחשוב על כלום לא לחשוב על כלום.. שיננתי וניסיתי להתרכז בחנות
נעליים שהייתה מולי. אולסטאר ירוק זית, בדיוק כמו שיוני נועל.
נשענתי לאחור ופתאום זינקתי בבהלה. יוני! והירייה! היא באה
מכיוון הפארק. בדיוק לאחר שיוני עזב את המרכז. אני חייבת למצוא
אותו, רק שלא קרה לו כלום! הרגשתי איך ליבי מתחיל להלום שוב
כאילו עוד רגע הוא בוקע את העור ופורץ החוצה. התחלתי לרוץ,
למרות שהייתי בטוחה שרגליי לא יוכלו לשאת אותי יותר. רצתי כמו
שלא רצתי מעולם. "יוני! יונתן!" צעקתי בעודי מסתכלת לכל
הכיוונים. לאן לעזאזל הלך היוני הזה! התחלתי להרגיש מתוחה מרגע
לרגע. "יוני!" צעקתי שוב. הפעם שטף אותי גל של דמעות. "יוני
אני מצטערת אני מצטערת" קראתי והמשכתי לרוץ. לפתע זוג קשישים
עבר במקום והביט בי. "ילדה, למה את צועקת?" שאלה אותי האשה.
"בואי לפה, שבי תירגעי" היא סימנה לי לבוא לידם. "לא, אני לא
יכולה, יוני, אני חייבת למצוא אותו". "יוני?" הביט בי הקשיש
בעניין רב, "אני חושב שראיתי נער מסתובב פה לא רחוק, או שאולי
זה לא היה כאן", אמר והביט באשתו. "אוי מנשה אתה סתם מבלבל
למסכנה את המוח. אל תקשיבי לו הוא תמיד מדמיין דברים. כבר 30
שנה אנחנו יחד והוא עדיין חושב שהוא בן 20 ושיש לו ווילה
במיאמי. מתוקה, איך אמרת שקוראים לילד?" "יוני, רגע, אדוני,
איפה ראית אותו??" שאלתי נסערת. "שם , שם ממש מעבר לפינה רוצי
לפני שהוא ימצא לו משהי אחרת" ציחקק הזקן ואשתו נעצה בו מבט
מלא משמעות. "עזוב את הילדה!", היא אמרה בחוסר סבלנות, "לכי
מתוקה, אני אני בטוחה שהוא עוד שם". קמתי במהירות, ודומה היה
כי עוד דיברה, אך את המשך דבריה כבר לא שמעתי. רצתי בכל כוחי
לעבר הפינה שבסוף הרחוב. "יוני!" צעקתי בשארית כוחותיי. הבטתי
מתנשפת לעבר פנס הרחוב, שם לא הרחק, הייתה דמות, אפלולית מעט,
אך תכף ומיד יכולתי לזהות שזה יוני שלי. "יוני!" קראתי ורצתי
אליו. הוא הרים את עיניו והביט בי. "באת לאמלל אותי עוד יותר?"
אמר והסתכל בי בעיניים אדומות. מבלי לומר דבר התקרבתי אליו
וחיבקתי אותו בכל הכוח. כשאני חושבת על זה עכשיו אני בטוחה
שבאותו הרגע הוא היה בטוח שהתחרפנתי לגמרי... אבל לי לא היה
אכפת.. רציתי לחבק אותו ולא לעזוב. אחרי חמש דקות של חיבוק
דוב, וכשהוא אותת לי אותות מצוקה על כך  שהוא כבר לא יכול כל
כך לנשום, שחררתי את האחיזה והתיישבתי על ידו. האוויר היה קריר
ונעים ואור הפנס הבודד בקצה  השווה אווירה רומנטית ושלווה.
"העיקר שאתה בסדר.." אמרתי וניגבתי את הדמעות. "למה שאני לא
אהייה?" שאל יוני בפליאה. "הירייה, שמעתי הכל, הייתי בטוחה
שרצית ל... זאת אומרת יש לך רובה עכשיו בגלל התפקיד שלך..
פחדתי שעשית משהו..." "מה?? מור בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!
" "את חשובה לי יותר מדיי בשביל שאני אהרוג את עצמי. אם אני
אמות אני לא אוכל יותר לראות אותך או להיות איתך לעולם. בחיים
לא הייתי מוותר ככה על הדבר שבגללו אני קם בבוקר, הדבר שבגללו
אני מחייך..אני פשוט.." "אני אוהבת אותך" אמרתי ולא חיכיתי
לתגובה. נישקתי אותו נשיקה ארוכה . כל הפרפרים התעופפו מהבטן
שלי וסחררו הכל מסביב. יוני שלי, כמה זמן הייתי צריכה  כדי
להבין את זה?...