[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גור התהלך לצדי בקצב שהכתבתי לו. מאז שקיצרתי את הרצועה, הוא
כבר לא יכול היה לרוץ כמה מטרים קדימה או להזדחל מאחור. בחודש
האחרון הוא נעשה שתלטני, הרבה יותר מבדרך כלל, ואולי עכשיו
הוא יירגע קצת. אולי הגיע הזמן שהוא יבין מי כאן הבוס. נעשית
מבוית, הא, אמרתי וטפחתי לו על הגב עם היד. הוא נהם בעצבנות,
אז העפתי אותה מיד משם. אחר כך הוא עצר לעשות את הצרכים שלו.
שמתי את השקית על היד, אספתי את כל מה שהוא השאיר שם והתחלתי
לחפש פח. אתה יודע לאן אנחנו הולכים, שאלתי אותו כמו ששואלים
ילד, תוך כדי שהחזקתי את החיתול המאולתר הזה. הוא התגרד על
אחד העצים. כסף לא גדל על העצים, צחקתי והוא נבח לעברי. בוא.
כשהגענו לגלידריה ליבוביץ' התגודד בפינה עם גדי, אחד העובדים
החדשים. הסתכלתי על שניהם מהצד בהנאה סאדיסטית, בוחן את גופו
הרופס של גדי, הטרף הירוק והטרי של המפלצת המאדימה. אתה רואה,
אמרתי לגור, יש דברים שכולם צריכים לעבור. אני זוכר איך גם
אני, כשרק התחלתי כאן, הייתי צריך לספוג את ממטרי הרוק ספוגי
המנטה של ליבוביץ'. אבל עכשיו זה כבר מאחוריי. גדלנו, אה,
ביריון, גדלנו, השתעשעתי לו עם האוזניים והוא שרט לי את קצה
האצבע עם השן הקדמית שלו. מה זה צריך להיות, נזפתי בו.
ליבוביץ' שמע את הזעקה שלי וקרא לי להיכנס.
חשבתי שאמרתי לך להיפטר מהזקן הזה, הוא זרק לעברי לפני שאפילו
הספקתי לומר לו שלום, אחראי המשמרת שלי לא נראים כמו החמאס.
לפני המשמרת הבאה אני מוריד אותו, אמרתי. הבנתי שליבוביץ'
עסוק בלפצח לגדי את העצמות, אז ניגשתי ישר לעניין. תגיד, מה
בנוגע לנושא שדיברנו עליו בשבוע שעבר, אתה יודע. ליבוביץ'
סובב אליי את הגב, התעסק עם כמה חשבוניות על השיש ואז שאל,
תגיד, הוא גזעי. מי, לא הבנתי. הכלב, הכלב שלך. מה זה,
דוברמן. אה, התעשתתי פתאום, כן, כן,דוברמן. בטח גזעי.
ליבוביץ' אסף את כל החשבוניות, פתח את הקופה ותחב אותן מתחת
לערימה של העשר אגורות. אחר כך פתח את המחברת של הציוד ואמר
תוך כדי שעיין בה, גם לי היה פעם דוברמן, נקבה. איזו כלבה
מרושעת היא הייתה, החיה הזאת. לא נתנה לאף אחד לגעת בה חוץ
ממני. כן, אמרתי ומיששתי לעצמי את האצבע הפצועה, ככה גם גור.
גור, ליבוביץ' חייך חיוך עקום, ממש גור אריות. פתאום הוא
הסתכל מעבר לכתף שלי וצעק, גדי, תגיד לי, אתה מטומטם. שלושה
לקוחות כבר עברו כאן ואתה משחק עם מכונת המיץ מאחורה. לא, אל
תענה לי. תנקה אותה בסוף המשמרת, כמו שכולם עושים. עכשיו תעיף
את עצמך לדלפק. הסתכלתי על התנועות המהירות של גדי המפוחד
וצמרמורת של עונג עברה לי מהמוח אל עמוד השדרה ועד לעצם הזנב,
שם היא נעצרה והרטיטה לי את כל האגן. אהה, נאנחתי והתקפלתי
לרגע בפיצוץ אורגזמאטי. מה, מה אמרת, שאל ליבוביץ'. לא, שום
דבר, התבלבלתי והזדקפתי לעמידת דום, זה כאבים שיש לי ברגליים
עוד מהשירות, אתה יודע. אז ליבוביץ', מה בקשר להעלאה שדיברנו
עליה בשבוע שעבר, והפעם אל תשנה נושא. אני צריך לדעת עכשיו.
ליבוביץ' התקרב אליי ונעמד במרחק של מילימטר מהאף שלי. הבטתי
לו ישר בעיניים. הוא קירב אליי את הראש שלו, רחרח קצת ואז
התרחק. סגרנו, הוא אמר, אתה יכול להיות רגוע. עכשיו לך הביתה
ותוריד את הזקן הזה, אלא אם כן אתה רוצה להתקדם בשרשרת הפיקוד
של החיזבאללה. נראה כמה תרוויח אצלם.
כשיצאתי משם הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי כבר שנים. בעצם,
כשחשבתי על זה, הפעם האחרונה הייתה כשסגרתי חודש בבסיס
וההורים שלי באו לבקר. רק אז הרגשתי ככה. נזכרתי איך שניהם
ישבו מולי סביב שולחן העץ ברחבה הגדולה, איך אמא פתחה את
כיסוי הכסף והריח של תפוחי האדמה והעוף זעזע לי את הגוף עד
שכמעט בכיתי. בוא, משכתי את גור ברצועה והוא השתנק לרגע, אחר
כך התחיל לטפוף לצדי בחוסר חשק. גם אתה רעב, שאלתי אותו. מה
אתה אומר, נדפוק איזה שניצל. גור לא ענה, רק הרים את הרגל
והשתין על אחד הספסלים. הלו, מה זה, הומלס מופתע התגלה פתאום
מתוך ערימת העיתונים, אני ישן פה. גור נעץ בו מבט וחשף את
השיניים. החזקתי את הרצועה חזק חזק. יש לך מזל שקיצרתי לא
מזמן את הרצועה, אדוני, אמרתי לו, אבל אני לא יודע עוד כמה
זמן אני אהיה מסוגל להחזיק אותו. ההומלס הסתכל עליי, הסתכל על
גור, העיף מעליו את כל העיתונים ורץ בתחתונים לתוך הגן.
הרגשתי צביטה קטנה בלב. בכל זאת, זה היה מחזה קצת עצוב, אבל
המבט הקפוא של גור ניחם אותי. אתה תסתדר גם אם לא יהיה לך
בית, נכון, אמרתי לו ודחפתי אותו בקלילות עם הרגל. הוא שרט
אותה עם שתי הרגליים הקדמיות, שלמזלי היו עטופות במכנסי ג'ינס
ארוכים. לא יפה, נזפתי בו. בוא.
הייתי חייב לחלוק עם מישהו את מה שקרה, איך ליבוביץ' התקפל
ועכשיו אני אחראי המשמרת הכי מתוגמל בצוות שלו. לא, זה לא
נכון לומר שהוא התקפל. הוא הבין, הוא הבין. רוצה ללכת לבקר את
ציונה, שאלתי את גור, רוצה לאכול שניצל של ציונה. גור ניסה
לרדוף אחרי חתול שעבר לי מתחת לרגליים וכמעט נשך אותי במקום.
כן, צחקתי, אתה רעב כמוני. משכתי אותו בחוזקה והתחלנו להתקדם
לכיוון הבית.
תישאר קרוב אליי, אמרתי לגור וצלצלתי באינטרקום. זה לא היה
הצליל הצורמני הישן, שפעם היה לאינטרקומים, אלא צליל מתנגן,
ממש סימפוניה. צלצלתי בפעם השנייה. גור זקף את שתי האוזניים
והסתכל למעלה. חייכתי אליו. הלו, הקול המלטף שלה בקע סוף סוף
מתוך המתכת הקרה. ציונה, אמרתי, זה אני, תפתחי. אתה עם הכלב,
היא שאלה. היססתי לכמה שניות. כן, אמרתי לבסוף, נו, תפתחי.
אני לא מכניסה לכאן את הכלב, היא אמרה בטון כזה שגרם לאמירה
שלה להישמע כמו החלטה שהיא החליטה כבר מזמן בלעדיי. או שאתה
עולה בלעדיו, או שאתה נשאר איתו בחוץ. ציונה, הפטרתי בעצבים,
בחייך, תפסיקי לדבר שטויות. היא לא ענתה. הסתכלתי על גור,
שישב על האספלט ורחרח לעצמו את האשכים. אל תדאג, אמרתי לו.
משכתי אותו אל אחורי הבניין, איפה שהיה דשא, וקשרתי אותו לברז
שהשתרבב מתוך הקיר של חדר האשפה. הנה, אמרתי ופתחתי את הברז
שטפטף זרם חלש של מי-בניין דלוחים, אם תהיה צמא. אני אחזור
מהר. חזרתי אל האינטרקום וצלצלתי את המנגינה שכבר שרקתי כמו
מקצוען תוך כדי הלחיצה. ציונה, אני עולה. לא, זה רק אני.
כשטיפסתי במדרגות יכולתי לשמוע קולות לא מוכרים בוקעים מתוך
הדירה של ציונה. מי כבר נמצא אצלה בשעה כזאת, חשבתי לעצמי
ודפקתי בדלת, דפיקה אחת חזקה. אחרי כמה שניות ציונה פתחה
ואמרה, שלום. שלום שלום, אמרתי בחזרה. היא לבשה את החולצה
המגרה שלה, עם הבד החלק והשסע שנעצר בדיוק בנקודה שבה הדמיון
מתחיל לעבוד. תפסתי לה את הישבן וקירבתי אותה אליי כדי לנשק
אותה. לא, עזוב, היא מלמלה והורידה את היד שלי ממנה, אתה יודע
שאני לא יכולה עם הזקן הזה. על מה את מדברת, התעצבנתי, אני
מוריד אותו מחר. אני כבר לא יכול לגעת בך, מה הסיפור שלך.
ציונה הרימה את המכנסיים שגלשו ממנה. זה לא רק זה, היא אמרה,
יש אצלי אורחים. הסתכלתי לכיוון הסלון וראיתי שני בחורים
יושבים מול הטלוויזיה הדלוקה. הם ידידים שלי מהאוניברסיטה,
היא אמרה. הסתכלתי לה לתוך העיניים בלי לומר מילה. אל תסתכל
עליי ככה, היא מלמלה בזעף, אתה והראש הפרנואידי שלך. מה עשית
עם הכלב, היא שאלה. יש לו שם, נבחתי עליה, גור. קשרתי אותו
בחצר. יופי, היא סגרה את הדלת מאחוריי בעצבים, עכשיו הוא
ינשוך את השכנים שלי. אם ינשוך אז ינשוך, עניתי לה והתקדמתי
לכיוון הסלון. טוב, היא נאנחה בחוסר אונים והשתרכה אחריי.
בוא.
תכיר, זה אלון. הבחור הממושקף שלף את היד שלו מתוך קערת
הגרעינים והושיט לי אותה. נעים מאוד, הוא אמר בקול בס שהרעיד
לו את העדשות. גם לי, אמרתי ולחצתי. הייתה לו לחיצת יד רפה,
אבל מבט משועשע שכמו בא לפצות על כל ריפיון שהתרחש אצלו
מהצוואר ומטה. ואני פלג, הבחור השני ויתר על התיווך והציג את
עצמו. נעים מאוד. הלחיצה שלו הייתה חזקה יותר, אבל תפסה לי רק
את האצבעות ולא התקדמה לתוך פנים כף היד. התיישבתי על כיסא
הנדנדה שאבא של ציונה קיבל ממנה ומאחותה ליום ההולדת שלו.
ציונה התיישבה ליד פלג ואלון השתרע על הספה, חצי יושב-חצי
שוכב, כשהקליפות של הגרעינים עיטרו את חולצתו וכמעט הסתירו את
הN- של הבנטון. שמענו עליך הרבה, אמר פלג. באמת, עניתי לו,
אני דווקא לא שמעתי עליכם שום דבר. ציונה נעצה בי מבט של זעם
כבוש. אלון ופלג עכשיו בשנה ג', היא אמרה בחיוך מעושה, הם
עוזרים לי להבין שגעונות של כל מיני מרצים. מרצה אחד במיוחד,
אמר אלון, ופלג צחק צחוק של משאית שעוצרת בפתאומיות. האישי
הוא הפוליטי, אבל יש להבהיר שבאולם הזה, הוא אמר ואלון וציונה
השלימו איתו את המשפט, אני לא איש פוליטי. שלושתם צחקו. לקחתי
גרעין מתוך הקערה ופיצחתי אותו. יש מקום שאפשר לשים בו את
הקליפות, שאלתי. פלג דחף אליי את המאפרה וניגב את הדמעות ביד
שמאל. ביד ימין הוא החזיק את הבטן. לקחתי את השלט של
הטלוויזיה והשתקתי את הקול שרפרף ברקע כמו זבוב טורדני.
את שומעת, אמרתי, הייתי עכשיו בגלידריה עם ליבוביץ'. היית
צריכה לראות איך הבן אדם התקפל כמו פלסטלינה. לא, בעצם הוא לא
התקפל, הוא הבין. את יודעת, הוא מהאנשים האלה שמבינים עניין,
בלי כל השטויות שמסביב. על מה אתה מדבר, ציונה לא הבינה. את
מסתכלת על אחראי המשמרת שמרוויח הכי הרבה בצוות, אמרתי בחזה
מנופח. יה, ציונה מחאה כפיים בשמחה, מזל טוב. איפה אתה עובד,
שאל פלג. בגלידריה, אמרתי לו. אה, הוא הנהן בשפתיים קמוצות
ושם רגל על רגל. גם גדי היה שם, המשכתי את המונולוג ששיננתי
כל הדרך לבית שלה. היית צריכה לראות את האפס הזה, איך הוא יצא
מושפל מול ליבוביץ', קופץ כמו ליצן מפגר ועושה כל מה שהדפוק
הזה אומר לו לעשות. תאמיני לי, כדאי שמישהו יתקע לו כדור
בראש, יעשה לו ולשאר העולם טובה גדולה. ציונה הפסיקה פתאום
לחייך ונעה בחוסר נוחות על הספה. מי זה גדי, שאל אלון. לא
הבנתי מה פתאום הוא נדחף לשיחה. זה אחד העובדים החדשים,
הפטרתי לעברו בפה חצי סגור. רציתי להמשיך, אבל אז פלג נדחף
ושאל, אתה גם התחלת בתור עובד חדש, לא. הרגשתי את הלב שלי
מתחיל לדפוק ואת היד שלי נסגרת ומתכווצת יותר ויותר. השתררה
דממה בחדר. אני מצטער, פלג הוריד את רגל שמאל אל הרצפה ופתח
את שתי הרגליים בישיבה מרווחת, לא התכוונתי להתערב. זאת השעה
הזאת של הלילה, אתה יודע. פתאום נזכרתי בגור, שהיה קשור אל
הברז, אבל לא היה לו מה לאכול. ציונה, אמרתי תוך כדי התעלמות
מדבריו של פלג, מה עם איזה אחד מהשניצלים המפורסמים שלך. בשעה
כזאת, היא שאלה בתימהון. פעם היא לא הייתה שואלת, חשבתי
לעצמי. מישהו עוד רוצה משהו, היא שאלה וקמה לכיוון המטבח. אני
בסדר, אמר אלון ולקח עוד חופן של גרעינים. גם פלג היה בסדר.
ישבנו שם שלושתנו בזמן שהרעש של השמן המבעבע החליק את השתיקה
המחוספסת. תשמע, אמר פלג, זה לא היה במקום, מה שאמרתי מקודם.
ציונה סיפרה לי אלו דברים עשית שם, אתה יודע. בהיתי בו בלי
לומר מילה. לא לראות את הבית כל כך הרבה זמן, הוא המשיך, לקחת
חלק בכל הטירוף הזה. אני מעריך אותך על זה. הריח של השניצל
התחיל לרחף מתחת לנחיריים שלי כמו פיית משאלות קטנה ומתגרה.
תודה, אמרתי לו במבט קפוא. זה קטע של טירונות, אמר אלון וניגב
את העדשות שלו עם מטלית לחה. מה זאת אומרת, שאל פלג. הבחור
הזה שדיברת עליו, אלון פנה אליי, העובד החדש. זה קטע של
טירונות. אלה שסבלו פעם נהנים לראות את אלה שסובלים עכשיו,
ואלה שסובלים עכשיו ייהנו לראות את אלה שיסבלו אחר כך. כולנו
עברנו את זה, נכון, הוא חייך אליי והשיב את המשקפיים בחזרה על
האף. חייכתי אליו בחזרה, אבל בכלל לא הקשבתי למה שהוא אמר.
הוא נראה לי כמו דג שהפריח עם הפה בועות, שנראות לכמה שניות
מבעד לזכוכית השקופה ואחר כך הופכות לאוויר. פתאום נזכרתי איך
חזרתי פעם הביתה ומצאתי את כל הסלון הפוך. כל הכריות היו
קרועות וגור עמד בפרוזדור ונהם עליי בשיניים חשופות. מאז
התחלתי להשאיר לו כמויות אדירות של אוכל, שלא ישתגע שוב
ויהרוס את הכל. עכשיו אין לו אפילו מה לכרסם ולקרוע שם בחצר.
ציונה, קראתי לה, את באה.
אחרי כמה דקות היא חזרה לסלון עם צלחת עמוסת שניצל חרוך ואדים
מהבילים. סוף סוף, אמרתי וחתכתי את הבשר לשתי חתיכות שוות,
וכמו בפרידת ים סוף, גלים של חום ומלח עלו ושטפו לי את הפנים.
בבקשה, היא רטנה בזעף והתיישבה במקום שלה ליד אלון. שיפדתי את
אחת החתיכות על המזלג ונעצתי בה את השיניים בתאווה. בלוטות
הטעם שלי הופצצו בבת אחת והחלו להפריש נוזלים בקצב של סרט
פורנו גרמני, אבל בטעם מפוקפק למדי. עיקמתי את האף. לא בישלת
אותו מספיק, אמרתי לה. אם יש לך טענות, ציונה נבחה עליי, אתה
לא חייב לאכול. טוב, הרמתי את הקול, מה את מתעצבנת. פלג זרק
גרעין על הראש של אלון, והוא צחק והתכופף. סיימתי לבלוע את
החתיכה רק כדי לסתום את התיאבון, הרמתי את הצלחת וקמתי לכיוון
המטבח. אני כבר חוזר, אמרתי, אני רק שם את מה שנשאר במקרר.
ציונה אפילו לא ענתה לי. כשהגעתי לכניסה הסתכלתי אחורה כמו
גנב, ואז חמקתי מהר לתוך הפרוזדור. הגעתי לחדר השינה, פתחתי
את החלון והסתכלתי למטה. גור, לחשתי. הוא עמד שם, קשור ובוהה
באוויר. גור, קראתי לו שוב. הוא לא הגיב. הוצאתי את חתיכת
השניצל שנשארה מחוץ לחלון ונופפתי בה. פתאום הוא הרים את ראשו
בזעקה, הניע את נחיריו הרטובים והחל מקפץ ומייבב. הנה בא
השניצל של ציונה, אמרתי ועזבתי את החתיכה. היא צנחה באיטיות,
כאילו עדיין לבשה את הנוצות שהיו לה פעם, כאילו נאחזה לרגע
אחרון בחיים והתענגה על החופש המר הזה. גור נשאר קפוא על
הקרקע, מיקד בה את מבטו כמו טיל ביות ואז שיגר את עצמו בקפיצה
לחלל כשהרצועה משתלשלת ונמתחת בינו לבין הברז. שניהם התקרבו
זה לזו בקו אווירי והתנגשו ברעש חד של נעילת לסתות וטלטול
רטוב. בתיאבון, חייכתי אליו. הוא נפל בחזרה על הדשא, פלט את
החתיכה החוצה ואז שיסע אותה לגזרים, השחית את צורתה בנהמות
קרב עמוקות ובלע אותה מתובלנת בדשא ובשאר הפסולת שדבקה בה.
הייתי מהופנט. הכל נראה כל כך יפה, כל כך מדויק. כמו שעומדים
מול ציור במוזיאון וכל הרעש שמסביב מצטמצם ועולה למעלה, כך
צללתי לתוך הפרטים הקטנים ובחנתי את הקווים שהפרידו בין הגוף
הגמיש והפראי הזה לבין שאר העולם. הקולות שבקעו פתאום מתוך
הטלוויזיה בסלון קטעו את ההתענגות המדיטטיבית שלי. הרגשתי איך
אני נשאב אחורה לתוך להבים משוננים של מאוורר ענק ויוצא מהצד
השני קרוע לגזרים. איפה היית, שאלה ציונה. קפצתי לרגע
לשירותים, אמרתי והתיישבתי, מה אתם רואים.
תמונות של בתים הרוסים התחלפו על המסך, אבנים ואבק. שלושה
חודשים עברו, נשמע ברקע קולו של הקריין, והנזק שנגרם לחייהם
של התושבים רק מתחיל להיקלט. אישה נראתה אוחזת בשני בניה
הצעירים על רקע חורבה הרוסה וצעקה על המצלמה. מה אתה עושה,
צחק אלון, תוריד אותם. פלג עיוות את פניו כשמשקפיו של אלון
ניצבו במהופך על אפו. למה, הוא שאל והנמיך את הקול שלו כדי
להגיע לטונים של אלון, זה לא חיקוי טוב. אתם מוכנים לסתום
לרגע את הפיות שלכם, צעקתי עליהם, יא אללה, אי אפשר לשמוע.
ציונה קמה בהפגנתיות ועזבה את הסלון. מה היא רוצה עכשיו,
חשבתי לעצמי. המצלמה המשיכה לשוטט בין החורבות ונעצרה על כל
אבן מוכתמת בדם שנקרתה בדרכה. זה פשוט לא ייאמן, סינן אלון
מאחוריי. סליחה, הסתובבתי אליו כמוצא שלל רב, מה אמרת. הוא
הסתכל עליי מופתע וגמגם כמו קונטרה בס שהילדים נטפלים אליו
בקונסרבטוריום כשאף אחד לא בסביבה, מה, לא, אני מתכוון, זה
נורא מה שעשינו להם, אתה לא חושב. הסתכלתי עליו מבלי להניד
עפעף. אין לך מושג על מה אתה מדבר, אמרתי לו. בסדר, בסדר, הוא
נסוג והפך את היד שלו לתמרור עצור, אתה יודע למה אני מתכוון,
זה לא משהו אישי. לא, אמרתי לו, אני דווקא לא יודע למה אתה
מתכוון. ציונה חזרה אל הסלון ביחד עם פלג. בכלל לא ראיתי
מקודם שגם הוא עזב את הסלון. היא התיישבה וניגבה את העיניים
בכפות הידיים האדומות שלה. תמיד אהבתי את זה אצלה, איך שהן
האדימו כשנהיה לה קר. עוד כמה זמן הם הולכים להישאר כאן,
חשבתי לעצמי. אני מכינה משהו חם לשתות, אמרה ציונה, מישהו
רוצה גם. אני אשמח לשחור, אמר אלון, סוכרזית אחד. ציונה
הסתכלה על פלג. הוא נענע לשלילה בראשו וחייך. אחר כך הסתכלה
עליי. לא, אמרתי לה, אני לא רוצה. היא הסתובבה בלי לומר מילה
ונכנסה למטבח. למה אתה לבן כולך, שאל פלג את אלון, שחייך כמו
מתנצל ואמר, זה שום דבר, הכל בסדר. הגברתי את קולו של הקריין,
שאמר, חסות קצרה ואנחנו חוזרים עם התחזית.
החזאי הצעיר היה לבוש בחליפה אופנתית מבריקה ושערו התפזר
במעין שובבות נעורים מתוחמת ומדודה היטב. הוא אמר שהטמפרטורות
יישארו ללא כל שינוי במשך השבוע הקרוב. קיבינימט, חשבתי, עוד
שבוע שלם בלי לקוחות בגלידריה. נראה לי שאני אשבץ את גדי
בערב, גם ככה הוא מצטיין בלא לעשות כלום, האפס הזה. ציונה
חזרה עם השחור של אלון ביד אחת, וביד השנייה אחזה בכוס תה.
היא הגישה לאלון את השחור, אבל לא התיישבה. בוא, היא אמרה לי,
אנחנו צריכים לדבר. קמתי והלכתי אחריה לחדר השינה. ציונה, פלג
קרא לה, זה בסדר אם שני חברים שלי יקפצו לכאן עוד רבע שעה,
אני איתם בפלאפון. אין בעיה, ציונה אמרה וסגרה את דלת חדר
השינה. אני לא מבין, אמרתי ברוגז מופגן, הם עוד נשארים כאן
הרבה זמן. מה לך ולטיפוסים האלה, ציונה. עזוב את זה עכשיו,
היא אמרה והתיישבה על המיטה. בוא. שב.
הזזתי את הכרית בצורת הלב שקניתי לה ליום ההולדת בשנה שעברה
והתיישבתי בפינת המיטה. תקשיב, היא אמרה ולגמה מהתה, זה לא
עובד. על מה את מדברת, שאלתי, מה לא עובד. זה, היא זרקה את זה
עם הלשון מבעד לשיניים והניעה את האצבע הלוך וחזור, ממני
ואליה. אנחנו. פתאום נזכרתי בפעם הראשונה ששכבנו, כאן, על
המיטה הזאת, איך שהיא שרטה אותי בגב והתעוותה מרוב כאב ועונג.
זה בגלל הפלג הזה, נכון, אמרתי וקימצתי את שני האגרופים, הוא
והחברים שלו שוטפים לך את המוח עם השטויות האלה, ואחר כך אני
צריך לשבת שם איתו ולהתאפק לא להעיף לו סטירה. לא, היא אמרה,
זה לא פלג ולא אף אחד אחר. זה אתה. זאת כל האלימות הזאת שאתה
מביא איתך. איזו אלימות, צעקתי, על מה את מדברת. אני מתייחס
אלייך כמו למלכה ואת אפילו לא נותנת לי לגעת בך. אתה מתייחס
אליי כאילו אני אמא שלך, היא צעקה גם, כאילו אני אמורה לשרת
אותך. וגם ככה אתה מעדיף את האוכל שלה, זה כל מה ששמעתי
בשנתיים האחרונות, איך אמא שלך מביאה לך שוב את העוף עם תפוחי
האדמה ואיך אפילו המפקדים לא מקבלים כזה פינוק מהנשים שלהם.
אז עכשיו אתה כבר לא תצטרך לסבול את הבישול שלי, ותוכל לאכול
אצלה כל יום. בגלל זה את עושה עניין, שאגתי, בגלל שניצל, מה,
את ילדה. זה שאתה מתייחס אליי כמו לילדה עדיין לא הופך אותי
לילדה, מה, אתה אבא שלי, היא אמרה.
ציונה, ניסיתי לפייס אותה, את לא מדברת בהיגיון. את יודעת
שאני אעשה הכל בשבילך. זה אני ואת, את יודעת, כמו תמיד.
העיניים שלה התחילו לנזול והיא הניחה את הכוס על השידה ביד
רועדת. הרגשתי שאני נלחם על חיי. אני מרגישה שאני כבר לא
מכירה אותך, היא אמרה בקול חנוק. הדברים שיוצאים לך מהפה, איך
אתה מבטל אנשים כאילו הם היו חרק על השמשה שלך. הבוז הזה
שמקיף אותך כל הזמן כמו בועה, כל הקנאה הזאת. עכשיו כבר באמת
התעצבנתי. פעם הקנאה הזאת הייתה מדליקה אותך, הטחתי בה
בארסיות את האמת שידעתי שהיא יודעת שרק שנינו יודעים, היית
נעשית חמה כשנכנסתי ישר בפנים של כל המחזרים שכרכרו סביבך כמו
תרנגולים מיוחמים. אז לא היו לך טענות, נהנית מהמשחק הזה,
שאני כובש אותך כל פעם מחדש. ציונה הסתכלה עליי כמו שמסתכלים
על חיה ששחררה את מעיה על השטיח. אתה מגעיל אותי, היא אמרה.
פתאום הרגשתי איך התודעה שלי מתערפלת ורסיסי זיכרון צצים
מתחתיה כמו פטריות הזיה, כשכל נגיסה מסממת אותי יותר ויותר.
הייתי מכור. עלה בי פתאום הצעיף השחור שהיא קנתה בפגישה
השלישית שלנו, כשהסתובבנו בשוק הפשפשים. יפה לי, היא שאלה
בקול מתחנחן ואני גמגמתי, כן, בטח יפה, לא, אל תשימי את זה
עליי. בטח שהיא שמה. או שהיינו בפראג והיא אמרה לכל הישראלים
שהיא תיירת אמריקאית ואני המאהב הישראלי שלה ואילצה אותי
לתרגם לה באנגלית את כל מה שאמרו מסביב. אחר כך היינו חוזרים
למלון וממשיכים את זה, מתגרים ממשחק התפקידים ומחללים את
קדושת המעלית, טוהר הבריכה וניקיון חדרן של המנקות, yes, yes
,yes. וגם הטעם של תנוכי האוזניים שלה, כשהייתה יוצאת
מהמקלחת, טעם מתוק-מריר של עור וסבון. כל הזכרונות הציפו אותי
כמו טריפ פסיכדלי מענג ומבעית בו זמנית. ישבתי מולה משותק,
כמו נרקומן שוויתר על התענוגות שיש לעולם להציע לו ורק מענג
את עצמו מבפנים ללא תזוזה. אין לי מה לומר לך יותר, היא אמרה,
הרימה את כוס התה והצמידה אותה חזק לכפות הידיים, כדי שיתחממו
ותיעלם האדמומיות. אחר כך פתחה את הדלת ויצאה.
מהסלון בקעו הקולות של אלון ופלג ושל עוד אנשים שלא הכרתי.
שמעתי אותה אומרת שלום לכולם, ואת כולם שואלים אותה, הכל
בסדר, שמענו צעקות. היא אמרה שהכל מצוין. ואז בבת אחת הכרחתי
את עצמי להיגמל. היד שלי עפה מעצמה באוויר ונחתה לי ישר על
הפרצוף, די, מספיק, צא מזה. הסכר של הזכרונות נסגר, ואני
נעמדתי בחדר והסתכלתי מסביב כמו בתוך אנדרטה מעוצבת. תמיד
ידעתי להפסיק מתי שרציתי, ככה היה גם כשהפסקתי לעשן סיגריות,
כשיצאתי לקורס בתחילת השירות. זאת מין תכונה שכזאת. עכשיו כבר
הייתי בסדר. אפילו יותר מבסדר. אתה לא צריך אותה, אמרתי
לעצמי, אתה יכול להסתדר טוב מאוד גם בלעדיה. הידיעה שלא אשכב
איתה יותר עדיין הכאיבה והתרוצצה לי בראש כמו נשורת גרעינית,
אבל התלוותה אליה גם תחושה של הקלה, תחושה של משהו מוכר שמגיע
עוד מעט לסדר את הכל. אני לא יודע לומר אם זה היה רע או טוב,
פשוט הרגשתי שמהנקודה הזאת והלאה, אני יודע מה צריך לעשות.
קמתי בזריזות מהמיטה כאילו קיבלתי זריקת אדרנלין ישר לצוואר.
הצצתי מתוך הפרוזדור אל הסלון. ציונה ישבה בין פלג לאלון,
ושני האנשים שהצטרפו ישבו על הספה השנייה. שניהם לבשו גופיות
צמודות שהבליטו את העצמות שבלטו מתוך הכחש השברירי שלהם. היא
כבר לא תהיה מה שהייתה פעם, חשבתי לעצמי. וגם אני לא אהיה
עוד. לכאן אני יותר לא חוזר. הרגשתי את הרגליים שלי רועדות
וכמעט נפלתי. זאת הייתה התרגשות של הקלה, לא של כאב. כאב זה
מה שקורה כשהקולות בראש נלחמים אחד בשני, כששניים מושכים לשני
כיוונים מנוגדים, אבל אני הייתי שרוי בהרמוניה של משיכה אחידה
לכיוון הדלת, המדרגות, גור והשקט של הלילה. להתראות, אמרתי
לכל מי שהיה שם. ציונה הסתכלה עליי ואמרה, להתראות. אלון נופף
לי עם היד לשלום ופלג אמר, תשמור על עצמך. תשמור אתה על עצמך,
אמרתי לו בטון רגוע. הוא הסתכל פתאום על הרצפה ואז על החברים
שלו, כאילו איימתי עליו או משהו כזה, אבל אני באמת איחלתי לו
שישמור על עצמו. כנראה שזה מה שכל בן אדם צריך לעשות, פשוט
לשמור על עצמו. כמו שאני עשיתי כשהפסקתי לעשן. שני הבחורים
החדשים שאלו אותי אם הכלב שבחצר שלי, ואמרתי בגאווה שכן. הם
רוצחים, הדוברמנים האלה, אמר אחד מהם, יכולים לטרוף תינוקות
בביס אחד. ציונה הסיטה את העיניים לכיוון החלון ובהתה ברוח
שהשתוללה בחוץ, כאילו התעופפה על גבי המילים שלו לתקופה אחרת,
לזמן אחר. אולי היא פשוט חיכתה שאני אצא.
כשירדתי במדרגות הרגשתי זרם של חשמל עובר לי ברגליים, כמו שיש
אחרי שהן נרדמות, העקצוצים האלה. יש אנשים שאוהבים אותם, יש
כאלה שלא. אני תמיד הייתי מאלה שלא, אבל הדם היה חייב לרדת
למטה יחד איתי. אם הייתי משאיר חלק ממנו שם למעלה, הוא היה
מתערבב ביחד עם עוד שלוליות מאולתרות שהיו נוצרות מכל החיכוך
הגס הזה, ואני לא מוותר בכזאת קלות על המצב הנוכחי, גם אם זה
כרוך בכמה עקצוצים. לא כל אחד יכול להיות אחראי המשמרת הכי
מתוגמל בצוות של ליבוביץ'. וכמו שאמרתי לפלג, כל אחד צריך
לשמור על עצמו, ובתוך זה גם על כיסו ועל כעסו. וגם אחרי כל מה
שהיה, אני לא כועס ולא מוכן לסכן את הכיס שלי בשביל עוד איזו
כוסית. פתחתי את הדלת של הבניין. אבל איזו כוסית היא הייתה,
נענעתי את ראשי המתענה, איזה מבנה אסתטי של רגליים וראש שלא
מנותקים מהקרקע הבוערת, אבל שדיים שמשתכשכים במים הרדודים של
ימי התיכון. הגעתי אל החצר. הרצועה של גור שכבה מיותמת על
הדשא, מחוברת לברז כמו חבל טבור שהשתלשל מגופה של אם שכולה,
שכבר ירדו לה כל המים. גור, צעקתי. החזה שלי התרחב והתנפח,
הרגשתי שהריאות שלי בלעו אותי מבפנים ועכשיו הן נושמות אותי,
ואני מתרחב ונסגר בתוך עצמי עמוק יותר ויותר, כשבכל נשימה
הקור שורט ומאיים לקלף אותי מתוך עצמי. רצתי אל הכביש. גור,
איפה אתה, בוא. בוא, צעקתי בקולי קולות, בוא. כמה אנשים עברו
לידי והגבירו את המהירות. ראיתם אולי כלב, שאלתי אותם. לא,
לא, חלקם ענה לי בחיוך מתנצל, אחרים שאלו, איזה כלב. זה
דוברמן. אוי, זה מסוכן. כדאי להודיע לרשויות. על מה אתם
מדברים, צרחתי עליהם באמצע הרחוב, זה הכלב שלי. התחלתי לרוץ
במעלה הרחוב ולצעוק, גור, גור, איפה אתה, גור. רצתי כל כך מהר
עד שנפלתי והתגלגלתי על הכביש, ששרט ממני בקילוף מהיר את העור
של הברכיים. ישבתי שם והחזקתי את הרגליים, מקופל כמו עובר
שנפל ממשאית. ואז ראיתי אותו. הוא צץ מאחורי אחד העצים שבהמשך
השדירה ורץ אליי. גור, בכיתי. הוא נעצר במרחק של כמה
סנטימטרים ממני ובהה בי עם המבט הקפוא שלו. התגעגעתי אליך,
אמרתי והתקרבתי אליו בידיים מושטות. הוא נשך אותי ביד. חזק.
הרגשתי את השיניים שלו ננעצות בבשר ומתחככות בעצמות. אח,
הזדעקתי בכאב. משכתי ממנו את היד והסתכלתי עליה. ירד המון דם
והיא הייתה מכופפת. בקושי יכולתי להזיז אותה. הפסקתי לבכות.
עקבתי אחרי הדם עם העיניים, עד שהוא הגיע למרפק והתחיל לטפטף
לי על הג'ינס. קמתי וניערתי מעליי את האבק ואת האבנים הקטנות.
בוא, אמרתי בטון שליו והתחלתי ללכת.
גור הזדחל מאחוריי בקצב שלו. לי זה כבר לא היה אכפת, כי ידעתי
שהוא תמיד יהיה שם. ידעתי גם שהוא אוהב אותי, בדרך שלו, ולא
היה לי לב יותר לשים לו רצועה. יש חיות שפשוט אסור להגביל את
התנועה שלהן. תראה, אמרתי לו והצבעתי עם היד האדומה והמטפטפת,
אנחנו כבר בבית. הנה הפנייה, והוא מכיר, כבר מקשקש בזנב
ונוהם. הנה הרחוב שלנו. הנה הבית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה בורקסים עם
גבינה הם
משלושים
ובורקסים עם
תפו"א מרובעים?




גם פילוסוף וגם
אופה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/11/06 11:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל דיטרסדורף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה