מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי חולשה אל מול בחור יפה.
לא כזו כמו שאתם חושבים, שנגרמת בגלל התרגשות והאצה של דפיקות
לב, אלא ממש חולשה. כזאת שנגרמת מחוסר ביטחון, מקנאה, מהערצה.
אפילו אל מול פוסטר של טייס קרב בסרבל פתוח או מכונאי בגופיה
צמודה ומיוזעת הייתי מרגיש חלש ועצוב. בחורים כמותם לעולם לא
יהיו מושגים בשבילי.
הייתי מתמלא במחשבות כואבות מרוב תסכול, כמו להיות הטבעת שעל
אצבעו או החולצה שעוטפת את גופו וכך לזכות בהזדמנות להתחכך
בגופו המושלם, אפילו מבלי שיהיה מודע לקיומי. המחשבות היו
מעבירות בי צמרמורות נעימות, וממלאות את הפנטזיות שלי. הייתי
מעריץ מרחוק את כל יפי הבלורית והתואר...
בתור ילד קטן הייתי חלש, רגיש ועדין.
את רוב זמני העברתי בחיפוש אחר צמחים ופרחים קטנים ונחבאים.
עשבים שוטים ופרחים שגדלו מתוך קירות-אבן היו זוכים להערכה
ולליטופים מצידי. משהו בגבעולים שמציצים מתוך האבנים היה
מהפנט אותי. משהו בעיקשות של הצמח לחיות במקום שאין בו אדמה,
אין בו עוד צמחים, משך אותי אליהם.
למדתי להכיר כל צלף, שרך וחבלבל שהציצו בשכונה העירונית
שגדלתי בה. חשבתי שעיסוקי לא ימשוך תשומת לב מיוחדת, אך לצערי
ההתבודדות שלי דוקא משכה אלי את תשומת ליבם של ילדים שונים.
חלקם הסתפק בהערות מעליבות ובקריאות גנאי על היותי ידידם של
העשבים השוטים, וחלקם ממש היגיע לידי הצקה פיזית ודחיפות
קלות.
גיל, היה מנהיג מבטן ומלידה, הוא היה ילד מפותח פיזית. כל
הבנות רצו לצאת איתו וכל הבנים רצו לשחק איתו. גבוה
ובלונדיני, ספורטאי מצטיין ושובב לא קטן. מלך הכיתה, בעל
הדעה.
גיל לא היה יכול לעבור לידי מבלי ללעוג לי ולצחוק עלי, על
המראה שלי ועל תחביבי. בהרבה מקרים הוא היה פשוט ניגש אלי
כשהייתי מחזק בבוץ פרח שהעיז לצאת מסדק בקיר והוא היה תולש את
אותם רגעים שבהם הוא הצמיד אותי לקרקע היו המשפילים ביותרהפרח.
במקרים אחרים הוא היה מפיל אותי אל האדמה ודורך עלי.
בחיי. גיל דאג שתמיד יהיה קהל נוכח. מבטיהם של כל שאר הילדים,
חברים שלי שעמדו בצד ולא רצו שיקשרו בינינו. המבטים המרחמים
של חלק מהבנות, והמבטים המלגלגים של הבנים נצרבו עמוק עמוק
בליבי. אני בחולשתי נתתי לו לקבוע את מעמדו כזכר אלפא של
החבורה. עם זאת, באותם רגעים קשים עדיין הערצתי אותו. את תווי
אותם רגעים משפילים היו גם הרגעים היחידים בהם הוא נגע בי,פנים
המסותתים, את שריריו המשורטטים, את כוחו הרב ומעמדו הרם.
הסתכל עלי, דיבר והתייחס אלי.
ההשפלה לא היתה התחושה היחידה שמילאה אותי, ביחד עם הבושה
התפשט בי גם עונג קטן, הנה, הפנטזיה שלי על הבחורים החתיכים
מתגשמת בחלקה. גיל, החתיך שכל הבנות והבנים חושקים בקרבתו
נוגע בי, מתייחס אלי, מדבר אלי, דורך עלי. ואני עפר לרגליו.
תחושה של כאב ותענוג התערבבו בקרבי.
לאורך כל 12 שנות הלימודים בבית הספר המצב לא השתנה. חשבתי
שאתרגל להשפלות, אבל במקום זה פיתחתי בוז לעצמי, אפאתיה
לרגשותי והגנות וחומות סביבי. חשבתי כמובן על התאבדות, ומה
שהחזיק אותי בחיים היתה התקווה שהחיים כמבוגר ייראו שונים.
כשהגעתי לצבא דברים תפסו כיוון שונה. רכשתי חברים רבים
ופיקדתי על צוות. הכרתי את כל הארץ וזכיתי לחברים רבים מהערים
הגדולות, מכפרי הדרוזים, ומעיירות פיתוח. העריכו אותי בזכות
ידיעותי הרבות ורגישותי הגבוהה. היה נדמה לי שאכן המציאות
אינה כה עצובה ומאיימת וכי דברים אכן יכולים להשתנות לטובה.
חופשת השחרור הגיעה ואני ציפיתי להתחיל ולפרוח. כל השנים
שחייתי בצללים וחששתי להרים ראש הסתיימו! הצמח שהתחבא בסדק
בקיר החל לפרוח בגוונים ססגוניים.
ואז הוא הופיע.

ברגע שראיתי את גדי נעתקה נשמתי. הוא נראה לי כמו הפסל "דוד"
של מיכאלאנג'לו. כל תו בפניו, כל חיטוב בגב וברגליו, העור
השזוף, הקומה התמירה וההליכה הגמישה.
הוא חלף על פני ברחוב וקלט את מבטי ההערצה שהגנבתי לעברו.
ראיתי אותו מתלבט קצת ואז מחליט ללכת על זה. הוא סימן לי
לעקוב אחריו. חייכתי בביישנות, על פניו היה חיוך של שביעות
רצון. ניסיתי לא להסגיר את סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי, אבל
פני היו סמוקים למדי והרגשתי את הלב דופק   חזק. ברכיי רעדו
קצת, אך מיהרתי להיענות לתנועת ראשו המזמינה וצעדתי אחריו.
הוא לא בליגה שלי חשבתי לעצמי. שלל תחושות מוכרות מהעבר שטפו
אותי.
וכך ברגע אחד חזרתי להיות אותו ילד קטן וחסר ביטחון.
היה ברור כי מדובר פה בסטוץ. בטח לא באהבה ממבט ראשון, לפחות
לא מצידו. הוא אפילו לא חיכה לי שאשיג אותו, לא פנה אלי כלל
ולא הציג את עצמו. רק וידא שאני צועד אחריו, ביתו היה ברחוב
הסמוך. את שמו למדתי מהשלט שעל הדלת. חדר השינה שלו היה
אפלולי ומלא בשלל ריחות של נרות ריחניים וקטורת שנספגו
במצעים.
גדי התקרב אלי ודחף אותי לעבר המיטה. אני ריחפתי מאושר. ראיתי
מעלי את קומתו התמירה, חזהו הקשה ואת הפרופיל המושלם. קיויתי
בלי מילים, בלי נשיקה, בלי מגע של רוך. כשהיה מגורה למדי
תפסלטעום את שפתיו ולשונו, אך הוא דחף את ראשי למטה ואני
נעניתי.
אותי בחוזקה והצמיד אותי למיטה, כף רגלו דרכה על גבי ועם ידיו
הוא הוריד ממני בפראות את בגדי. סערה של רגשות מעורבים
הסתחררה בי. הייתי משותק ומגורה, מפוחד וסקרן, אוהב ושונא.
הייתי כלי בידיו ונתתי לו את כל מה שרצה.
שנינו ידענו שלא אתנגד לכלום, זה היה חלק מהריגוש, של שנינו.
גדי חדר אלי ללא קונדום ובתנועות מהירות וחזקות טלטל אותי
וגמר עמוק בפנים. מיד הוא קם ונעלם במקלחת, לא לפני שאמר לי
לא לשכוח לסגור את דלת היציאה בדרכי החוצה.
כבר בשבועות הסמוכים למפגש עם גדי מצאתי את עצמי מעיין במדור
איידס שבלוח העיר. משהו בתוכי כבר ניחש את הבאות...
כעבור מספר חודשים העזתי והלכתי לבדיקת דם. הרופא ביקש שאחזור
שנית על הבדיקה כיוון שהיא "לא ברורה". בבדיקה השניה הוא דיבר
כבר איתי על החיים עם הוירוס.
שטף של רגשות הציף אותי. החלטתי לתת לעצמי מספר ימים של בכי
ואבל, של כעס על עצמי ועל גורלי. על אובדן חלק מהחלומות
והסתגלות לסוד החדש שחולק איתי את חיי מעכשיו. ובעיקר על הכאב
והסיבוך בחיי כל מי שקרוב אלי. מחשבות אובדניות שוב הציפו
אותי.
חשבתי לעצמי: הרי מאז שאני ילד דורכים עלי, אז אולי זה גורלי,
והוא נגזר עלי מראש. הרי לי לא היתה שליטה על מה שקרה לי
בילדות. לא בחרתי להיות החלש, הקורבן. והנה עכשיו זה רק המשך
ברור. מעין כרוניקה של מוות ידוע מראש. ברור שכאן הגעתי לפרשת
הדרכים הקשה בחיי.
אחרי מספר ימים של רחמים עצמיים החלטתי לראשונה ובאופן מודע
ואקטיבי לבחור בחיים, לא להיכנע לגורל, לא להיות יותר פסיבי
וכנוע, אלא לקחת את היוזמה בשתי ידיי.
הבנתי שאיידס יכול להיות הרבה דברים: מחלה, גורל, אירוע דרמתי
או תפנית במהלך חיי. בחרתי להפוך אותו להזדמנות לשינוי בחיי.
יש לי כאן הזדמנות לקחת אחריות על חיי, ושיותר לא אתן לאף אחד
להאפיל עלי. מעתה אף אחד לא יוכל לגרום לי למחוק את עצמי
למולו.
אומרים שכשאתה מגיע לתחתית יש רק דרך אחת, וזה למעלה... ואני
עכשיו אעשה את דרכי למעלה.
מאותו רגע של הבנה שאני אדון לגורלי לקחתי יוזמה והתחלתי
לדאוג לעצמי.
הרצון שלא להיכנע לוירוס הביא אותי להתחיל ולשמור על גופי. זה
התחיל בשחייה וריצה והמשיך בתזונה נכונה ובריאה. גיליתי את
עולם הרפואה הטבעית. צמחים שמכילים אנטיביוטיקה טבעית, שורשים
שמחזקים את המערכת החיסונית, פרחים שמייבשים ליחה ונוזלים
מיותרים.
הלימודים בתחום היו מרתקים וכללו טיפול מעשי בחולים. גם בעצמי
למדתי לטפל. סיימתי את הלימודים עם תעודת הצטיינות. התמחתי
בטיפול בעצמי ובאנשים אחרים. בתחילה טיפלתי בחברים שחלו
בצינון או בעייפות. לאט לאט גדל מספר הפונים אלי לטיפול,
והשינוי שהם חשים ממלא אותי סיפוק. התחלתי לטפל בבעיות קשות
יותר, כמו דיכאון, אסטמה ומיגרנות. הצמחים החזירו לי טובה
ועמדו עכשיו לצידי.
חבר יקר אמר לי פעם כי אם אתה לא כותב את סיפור חייך בעצמך,
אתה הופך להיות חלק מסיפור של מישהו אחר. בחרתי לא להיות חלק
מסיפורו של מישהו אחר, החלטתי לכתוב את שלי!
ובפעם הראשונה בחיי אני מחייך לעצמי אל מול המראה, ומרגיש
שאני הוא הבחור היפה.