האהבה במרחק סיבוב אחד מכאן.
כשהכרתי אותו בפעם הראשונה האיפור היה מרוח על הפנים העייפות
שלו. הוא בדיוק סיים לרקוד איזה משהו אותנטי שאין לי בו הבנה,
רק השירה של הגוף שלו, השירה שהתנועה שלו יצרה ריתקה אותי למשך
כל המופע.
בלי חולצה ואיפור, מרוח ככה הכרתי אותו.

אני בדרך כלל מעריץ אנשים שיכולים לעשות דברים שאני לא
יכול.
כשמעיין הודיעה לי שהם מעלים מופע בפסטיבל מחול כרמיאל לא
חשבתי פעמיים ובאתי לראות אותה כמו שהיא באה לראות אותי בהצגה
שהעלנו. וגם שילמה על הכרטיס. אצלה הכרטיסים היו חינם, אבל
המופע היה מדהים. היופי שהתנועה מפיקה, יוצרת מציאות חדשה שלא
יכולה להיאמר במילים. הגוף מיצר מנגינה והתנועה כמו תווים של
אמן יוצרים אומנות שלא ראיתי מעולם.

תמיד חלמתי שתהיה לי היכולת לרקוד (לדעת לרקוד).
אמרתי לו שאני מעריץ אנשים שיודעים לעבוד עם הגוף שלהם,
שיוצרים משהו בתנועה שלהם. משהו של יסולא בפז. השליטה המושלמת
בתנועה, בנשימה, בגוף כלו. כל כך הרבה מודעות שאף פעם לא הייתה
לי, (בתור חסר כל שליטה בגוף שלו וסוג של מזניח). עשיתי כאילו
אני מתמצא במחול מהידע שמעיין הקנתה לי בהכרות הארוכה שלנו
(וגם בכמה סדנאות תנועה בתיאטרון) הצלחתי לקלוט מילה או שניים
ולבזבז את כולם עליו כאילו אין מחר. ואני בכלל באתי לראות את
מעיין לא?

הכל עניין של איך אתה מציג את הדברים.
על הדשא באמפיתיאטרון של כרמיאל ראיתי את היצירה המדהימה ביותר
שראיתי, לדעתי, במחול ובתנועה בכלל. ואולי בעצם בקיום של הגוף
ואולי באופן מצחיק דווקא בניסיונות שלי לעשות סלטות באוויר
בשבילו. להרשים אותו כמו שמעיין תמיד אומרת; תן את השאו שלך.
ואני כבר בפעם הראשונה שאנחנו נפגשים נותן לו הכל.
היה לי הצורך להוכיח שאני ראוי לחסד שבלהכיר אותו, שבלצאת
איתו, החכם באדם, האמן בתנועה.

אושר הוא הרגשה חדשה עבורי.
כשהתחלנו לצאת הבהרנו אולי לעצמנו, אולי אחד לשני שנקח את זה
בקצב שלנו. מוסכמות זה לאנשים מרובעים, אנחנו נותנים לרגש שלנו
להוביל. שני יוצרים לא צריכים מוסכמות. (לא כך?) ובטח שלא
כשהלב אומר שזה נכון וכשהלב יודע פתאום אני מרגיש את מליון
הפעימות שטסות בבית החזה. הלב קטן מלהכיל, מאיים להתפקע מרוב
רגש. והדמעות יורדות מהעיניים כשהוא נוגע בי. המגע שלו מפעיל
משהו רדום אצלי, אמן התנועה יוצר בי שירה.

האומנות מקיימת את עצמה.
כמה אושר היה לנו ביחד! הוא בתנועות האמן המדודות והחדות שלו
ואני מפוזר על כל החדר כהרגלי. יצרנו את ההרמוניה, המושלמת
אורגזמה של שני אנשים שבחייהם מקיימים אחד את השני בדרך הטובה
ביותר. כשהוא היה רוקד הייתי שוקע בתנועה שלו. שעות בסטודיו
למחול יוצר את האומנות שלו במתיחת גפיים ושילוח איברים כותב את
השירה שלו ואני כותב את השירה שלי לידו הוא בתנועה ואני
במילים. שוב משלימים אחד את השני בדרך מסוימת, בדרך הטובה
ביותר.

הרס עצמי זו עוד דרך להרגיש שאתה עושה משהו בחיים שלך.
אני והאמן חיינו בערכת יחסים שלושה חודשים. הרבה יחסית למה
שאני מצליח ליצר בדרך כלל. מדורות קטנות של רגשות שמתכלות
ונכבות אחרי כמה ימים. אף פעם לא הצלחתי להקים אש גדולה, משואה
לאהבתי הבלתי נגמרת. (כבר אמרתי שאני סוג של מזניח) תמיד הצורך
להוכיח את עצמי, להקים מגדלי שנהב שיהיו לי מצבות חיות.

סופן של מדורות להכבות בסוף.
אחרי שלושה חודשים גם המשואה הזו כבתה בכאב עז כמו כוויות על
הלב. בעיניים אדומות וידיים של אמן רועדות חיבקנו אחד את השני
בפעם האחרונה. העצב קרע חתיכות חתיכות מהלב. שלי פיסות קטנות
של רגש טהור נשפכו אל הנהר של החיים שלי. והוא בתנועות
המוקפדות שלו וכל המחול שלו רקדו לי החוצה מהלב במופע מדהים של
קפיצות לגובה ופירואטים. (מי חשב על המילה הזו?)

הניתוח הצליח החולה מת
כשהכרתי אותו בפעם הראשונה הוא טבע בערמות של סרטוטים, הוא
בדיוק תכנן בנין דירות יוקרתי וגבוהה משהו מסובך שאין לי בו
הבנה ממש.
אני מעריץ אנשים שיודעים לבנות בתים.

ואני, אני יודע רק להרוס אותם.