אחרי תקופות מטורפות של תופת היא הייתה מתקשרת אלי באופן
"מפתיע" מבקשת לקבוע פגישה. מתיישבת שם מולי באיזה בית קפה,
ומוחה את הדמעות שלה בי, כאילו הייתי חתיכת טישו מספרת לי על
הבעיות שיש לה עם החבר שלה וכמה היא לא מסתדרת עם הח'ברה
בעבודה, מדי פעם היה עולה לה איזה חיוך על הפנים בגלל דבר טוב
שקרה לה, אבל על המאזניים התלונות והאכזבות שקלו יותר. לפעמים
הרגשתי בטיפול פסיכולוגי שישבתי איתה, רק תמיד בתור הצד
המטפל, מה היה חסר לי לכתוב את כול מה שהיא מספרת כדי שאני לא
ישכח מי הפציינט ולדרוש ממנה איזה שלוש מאות שקל על זה.
בהתחלה אחרי הבכי הראשון עוד הייתי אומר לה "עזבי זה לא כזה
נורא" או "יהיה בסדר", אתם יודעים מנסה להכניס בה מעט תקווה,
לגרום לה להסתכל החצי כוס הקפה המלאה אחרי שהיא כבר שפכה עלי
חצי ממנה, אבל בסוף הייתי צריך גם להסביר לה למה אנחנו כאלה
חלאות ומה גברים באמת רוצים, אז כבר העדפתי לוותר על כול מסכת
העמדת הפנים הזאת ורק להקשיב. היה מוזר לשבת שם בתוך ההמון
התל אביבי הזה, של עשרות שאנשים שעוברים ממש ליד השולחן שלך
כאילו מתערבים לשנייה בשיחה לוקחים שלוק מהקפה או ביס מהעוגה
וממשיכים בדרכם, אחרי שתקעו בך מבטים מהצד כאילו היא בוכה
בגללך. מזג האוויר של כל תקופה היה משפיע המון על השיחות,
לפעמיים בגלל החום לא הייתי בכלל מרוכז במה שהיא אומרת, ממש
הייתי שם זין על הדברים שלה ורק מהנהן עם הראש בחוסר עניין,
מסנן את הדברים שהיא פולטת לאוויר ואת המחשבות האמיתיות שלי
הייתי מסתיר מאחורי משקפי שמש כהות, בזמן שהייתי עסוק בלזרוק
מבטים על ישבנים חטובים שזזים בהמון. תמיד הייתי יושב לידה
ושותק לא מספר לה כלום אפילו לא נותן לא להסתכל על החיים שלי
ממבט מהצד, אף פעם לא סיפרתי לה את הבעיות שלי, לי יש דרכים
משלי לפתור אותם הייתי פשוט מתיישב שם מולך כמעט בכל לילה,
אתה היית שותק ומשמיע קולות מכאניים של תנועת איברים, ואני
מתחיל להקליד ולשפוך את כול תחולת היום לתוך קובץ word קטן
ושולח אותו לאחד התיקיות. לפני חצי שנה הייתה תקופה של שקט
יחסי שהיא הייתה מדברת איתי רק בטלפון מספרת שיש לה משהו חדש,
לא יודע עד כמה היא רצינית לגבי זה כי תמיד סיפרה שטוב לה,
ואחרי שבועיים שלושה היית מחליפה אותו בחדש, כמו זוגות גרביים
משומשים היו הגברים עוברים אצלה, מחליקים בין האצבעות שלה כמו
מרגרינה ביום חם, התקופה השקטה הזאת לא נמשכה הרבה כי היא
תמיד מצאה תירוץ חדש לגרום לי לצאת מהבית ולהיפגש איתי, פעם
אחת היא בכתה לי במשך שעתיים עד שהצלחתי להבין שהיא חושבת
שהיא שמנה, עלק שמנה בקושי שוקלת 50 קילו עם מראה של רבע עוף
וממשיכה לחיות כול היום על תפוחים, באותו יום הייתי צריך
להיות איתה שעתיים נוספות ולנסות לדחוף לה את העוגה שוקולד
שהיא הזמינה כאילו בשבילי."תיאורית הידיד" זה מה שהיה בינינו
במשך כל הזמן, אף פעם לא התנשקנו או מצאנו את עצמנו "עושים את
זה" בלהט במיטה שלה   פשוט יושבים בבתי קפה, פאבים שכונתיים או
סתם בחוף הים, היא בוכה שופכת את הרגשות שלה עלי, ואני שומע
אותה אבל לא מקשיב רק מחכה שהיא תסיים את העינוי השבועי ותיתן
לי לקפל את הצלב להוריד אותו מהגב שלי. היו פעמים שהיא הייתה
באה ישר מהעבודה ששם כנראה ניסתה להרשים את הבוס שלה, אחרת
איזה עוד סיבה יש לה ללבוש מחשופים כאלה שהכול נשפך מהם, אותי
בטוח היא לא באה לפתות אותי, כי אני כבר ידעתי עליה הכול מה
היא עושה שמשעמם לה, איך היא מתחילה עם בנים, מה גורם לה
להתרגש ואפילו איזה תנוחות היא אוהבת במיטה. למרות כל הבכי
והתלונות שלה היה לצידם גם כמה יתרונות, הגדול מבניהם היה
החזה שלה, וזה היה היתרון באמת גדול במלוא מובן המילה. אני די
יודע משלל מקורות שהיא לא הוסיפה לו כלום אבל בימים של שרב
כבד הוא היה סיבה די מוצדקת לזה שאני יוצא מהבית לראות אותה,
למרות אפשר להגיד שזה בעצם אותו. חוץ מזה היה לה אחלה יד
בשש-בש ממש כאילו שכל זריקת קוביות יכלה להביא לה איזה מרס
טורקי, ולא משנה מה בכול משחק הייתי מפסיד לה במיוחד שהיא
הייתה מתכופפת מעט להרים את הקוביות שנפלו על החול.
כך התואר שלי "בפסיכולוגיה חובבנית" די השתלם, טיפול של סט'ש
מדי שבוע או שבועיים משחקי שש- בש למוות עם פול הפסדים אבל
לפחות יוצא לי ראות מזה משהו, ואין ספור פתקים ורשימות במחשב,
ואם תשאלו אותי אני מוכן לקבל גם את שאר הבנות שבוכות לכם על
הכתף זה די יעיל בתור משפט פתיחה טוב, "בואי אלי נבדוק מה
מפריע לך, את יודעת תשפכי".