השעון המעורר צעק ואני התעוררתי. לרגע שכחתי למה הוא בכלל
מצלצל, מהר מאוד נזכרתי שזה בגלל שאני אמרתי לו לעשות את זה.
נזכרתי גם למה אמרתי לו. זה היה בשביל שאני אקום בזמן. הייתי
צריך להגיע לבית העלמין הצבאי בחיפה עד 10 בבוקר וגם להספיק
לקחת את אחי הקטן לבית הספר. היית מאוד עייף כשקמתי. רציתי
לחזור לישון, מאוד רציתי. אבל לא יכולתי. היום יום הזיכרון
לנופלי מערכות ישראל, חללי צה"ל. אני נשלחתי מטעם היחידה לקבר
של דוד בן משה אשר נפל בעת מילוי תפקידו ב1951. אני אמור לנחם
את המשפחה ברגע קשה זה. אבל מי בכלל נשאר לו? הוא נהרג ב1951.
רוב הסיכויים שאני יהיה שם היחיד בשבילו. ככה זה כשאתה נהרג
צעיר ואין לך מי שיבוא אליך ביום הזיכרון. אין ילדים אין
המשך. רק הדשא שעל הקבר לא נובל אף פעם.
אחרי שהורדתי את אחי בבית הספר המשכתי בנסיעה לכיוון חיפה.
בעודי נוהג ומדפדף בין שירי הדיסק, קלטו עיני שני חיילים
מחכים לטרמפ. באמת מזל שאספתי אותם. הנוכחות שלהם הרגיע אותי.
זה היה חייל וחיילת. הייתי במצב רוח מאוד חברותי וכל שיר
שדפדפתי הייתי שואל אם רוצים לשמוע אותו. אפילו שאלתי אם
המזגן חזק להם ואולי הם רוצים שאני אחליש אותו קצת.
ראשון ירד החייל. החיילת ירדה רק בכניסה לצ'ק פוסט. משם אני
המשכתי לבד. ואז זה בא לי בבום. כמו גל ענק שמכניע אותך וקובר
אותך עמוק עמוק בחול. הנה הפניה לבסיס של יעל, הנה הצומת שבא
היינו מתנשקים, הנה המסעדה שבא אכלנו. היא חדרה אלי בכל הכוח.
פשוט הרגשתי אותה שם. ממש הייתי בטוח שהיא רואה אותי עכשיו.
שהיא מרגישה שאני שם. כל כך רציתי לפנות בפנייה שלה. לעלות
עליה לבסיס, להתקשר, להגיד לה לצאת החוצה ולחבק אותה. שתקרא
לי דובי שמן שכל היום אוכל. מוזר.   אני חושב על הורים שילדיהם
נפלו והם כל כך רוצים להיות אתם שוב. אני יודע שזה מתגמד ליד
זה. אבל אני מרגיש ממש כאילו היא איננה עוד ואני מתאבל עליה
עכשיו ביום הזיכרון.
לפחות אני מרוכז בלמצוא את הדרך שזה מוריד קצת מהעול. אבל מה
יהיה בדרך חזרה? אז אני לא יהיה מרוכז בכלום. ואז לא יהיה לי
עם מי להעביר את הנסיעה הארורה הזאת.
נכנסתי לבית העלמין והתחלתי לחפש את יעל, אממ את הקבר כלומר.
כן. את הקבר. היו שם מלא אנשים לבושים לבן. חיילים של חיל
הים. זה יהיה שקר לומר שלא סובבתי את הראש לכל חיילת ולרגע
השתהיתי אולי זאת היא. אולי זאת הקטנה שלי. אולי גם היא קיבלה
איזה קבר ללכת אליו. אולי זה יהיה קבר ליד הקבר שלי. מה
לעזאזל הולך פה בכלל. מה נהיה ממני. עברו כבר חמישה חודשים
מאז שנפרדנו. איך היא משפיע עלי ככה עדיין?
מצאתי את הקבר דיי בקלות והתברר לי שצדקתי כשחשדתי שאני יהיה
פה לבד עם דוד בן משה. הסתכלתי ימינה וראיתי אישה מבוגרת בוכה
על קבר אחר והיא לבדה. הסתכלתי סביבי וראיתי איך בית העלמין
מתמלא באנשים. הסתכלתי שוב על דוד. הוא הבין אותי. הוא הבין
וחייך ונתן לי דחיפה קטנה. ידעתי שהוא יבין. מהתחלה הוא נראה
לי בחור חביב. עזבתי את דוד לא לפני שהנחתי פרח על קברו ושמתי
לו נר בתא הקטן הזה מאחורה. עזבתי את הקבר של דוד והלכתי
לאישה שבכתה ולקבר החדש שלי. הקבר של רונן יעקוב. מידיי פעם
זרקתי מבט לדוד לראות שהכל בסדר שם.
פשוט עמדתי שם עם המבוגרת וקצת שאלתי שאלות על בנה. היא אמרה
לי שזה אחיה. מסתבר שגם הוא דיי וותיק פה. אי אפשר לדעת, כל
הקברים נראים אותו הדבר. כאילו את כולם בנו באותו יום. אני
מדמיין איך האישה הזאת שהיא כבר בטח בת איזה 60. באה לכאן שנה
אחרי שנה לקבר אחיה כבר איזה 50 שנה. הוא היה אחיה הגדול. איך
היא עדין כל כך עצובה היום. האישה לא נשארה להדלקת המשואות
ועזבה את המקום לפני. כנראה הטקס לא עניין אותה במיוחד וגם
לטעמי הוא היה מסחרי מידי. אז חזרתי קצת לדוד ואז קצת הצצתי
לראות מה הולך בטקס ואחרי התקווה עזבתי את המקום.
נכנסתי לאוטו שהספיק להתבשל בינתיים. אז פתחתי את כל החלונות
ואת המזגן. עכשיו הייתי לבד באוטו. ממש קיוויתי לאסוף בדרך
משהוא אבל אף אחד לא היה. שוב כמו גל חזרה יעל למחשבות שלי
והציפה אותי בנוכחות שלה. ואז גיליתי שבעצם כל הצד המערבי של
ישראל, צפונית לחדרה, מחיפה דרומה ומעפולה מערבה. זה פשוט
אזור שבו היא חודרת אלי. כל צומת, כל מסעדה, כל שיר, כל
רמזור, כל אזור בילוי וכל הר מזכיר לי את יעל. בנוסף אני צריך
לשמוע ברקע את "עוף גוזל" ו "בואי נפרד" ועוד שירים שמציקים
קצת בגרון. אז עם כל מערבולת החושים הזאת העיניים נכנעו
ודמעות של געגוע וכאב החלו לזלוג מעיני.
בכלל תכננתי לחזור דרך עפולה. אבל פתאום מצאתי את עצמי חוזר
דרך רמת ישי. שם נמצא השוקת הפאב אליו תמיד היינו הולכים.
וברמזור הזה תמיד היינו מתנשקים. והנה הפנייה למגדל העמק.
עצרתי את האוטו לכמה שניות. הסתכלתי על הפנייה הזאת שפעם כל
כך היה כיף לי לפנות בא. והיום היא כמו איזה זיכרון ישן למשהו
שפעם היה טוב והיום הוא רק זיכרון. לא יכולתי לשאת זאת עוד.
כיביתי את הרדיו ודפקתי דוך הביתה. נכנסתי לחדר והתרפסתי על
המיטה. יעל עדיין מהדהדת אבל פחות. יצאתי מהשטח שלה. אני
מקווה שלעולם לא אצטרך עוד להיות שם בחיים שלי.