האמת, בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהוא בדיוק התקבל לעבוד
בערוץ, לא ממש שמתי לב אליו.
סבבה, ילד חמוד, אפילו חתיך, אבל ילד. לא משהו שהסיט את
הריכוז שלי אפילו לא לשנייה.
"נו קרציה, את באה לסיגריה בחוץ?" יעלי צורחת לי מהכניסה
למשרד.
"תירגעי ג'ירפה, אני באה!" יעלי, או הג'ירפה, היא היצור החמוד
שקיבלתי במתנה בעבודה שלי. בעצם, היא החליפה אותי בתפקידי
הקודם, ומאז, היא בהחלט סיבה טובה לחיוך ברגעים לא פשוטים
שעוברים עליי במשרד.
"נו, אז מה חדש? מה עשית אתמול?" היא שואלת ומתיישבת על הרצפה
בפינת העישון.
"לא הרבה", אני עונה, "סתם, שבת רגילה עם החבר'ה, פיצה, סרט,
ספר והרבה כלום".
"פיצה?!" היא מזדעקת, "פיצה? ומה עם הדיאטה?"
חמודה יעלי שלי, שומרת עליי, ואני, שבשנה האחרונה הורדתי חמש
עשרה קילו, כן, כן, ויש לי עוד חמישה בערך לרדת, מרגישה נזופה
ומתנצלת
, "לא, רק טעמתי, זה החבר'ה אכלו, אני רק נשנשתי..." "אני לא
מרשה לך!" "את צודקת כפרה, זה לא יקרה שוב", אנחנו צוחקות
לנו, אוי מה הייתי עושה במקום הזה בלעדיה?
ואז בא אורן. בלי הזמנה, מתיישב איתנו.
"טוב, תביאו אש", הוא אומר. "קח", אני זורקת לו מצית בלי
לסובב אפילו את הראש.
"אז מי אתן?" הוא שואל, ואז אני רואה את החיוך היפה הזה,
שממיס אותי ברגע, אבל בגלל שאני ידועה כביץ', אני שומרת על
פאסון ועונה לו באדישות המתחייבת "אני מלכת אנגליה, וזו
הנסיכה ממונקו",
"ומי אתה, שאתה ככה יושב אותנו כאילו גדלנו ביחד בבית ילדים
בקיבוץ?".
הוא צוחק, מסתכל לי בעיניים ואני מרגישה שכל ההגנות שלי
מתפוררות,
"אני אורן, אני חדש פה, מגיש איזו תוכנית, אמרו לי להיזהר
ממך, כי את לא נחמדה, אבל זה לא יעבוד לך איתי. אני רואה שאת
מותק".
מותק! לי הוא אומר מותק! אני עוד אראה לו מה זה מותק...
"אז אם אמרו לך להיזהר, אולי כדאי שבאמת תיזהר, לא?" יעל
נקרעת מצחוק, ואומרת לו, "תקשיב, אני במקומך לא הייתי מסתבכת
איתה, זה מסוכן...",
והילד המתוק הזה עונה לה, "אני דווקא אוהב אתגרים, את יוקו
נכון?" הוא מסתכל לי בעיניים ומצליח להוציא ממני חיוך.
"כן, ועכשיו שאתה יודע, אז ביי", אני נעמדת, "בואי ג'ירפה
שלי, צריך לעבוד היום, לא?" "יאללה, ביי לך, ובהצלחה", אומרת
יעלי החמודה. והלכנו.
ניסיתי שלא לחשוב עליו בימים הקרובים, ובאמת כמעט שהצלחתי, עד
שאחרי שלושה ימים הוא נעמד אצלי בחדר, בגופיה ששיגעה את
ההורמונים שלי. "
היי", הוא אומר לי, "זוכרת אותי? אורן? דיברנו לפני כמה
ימים?" ואני, שכל כך ניסיתי לשכוח אותו, עונה לו בנחמדות לא
אופיינית, "כן אורן, מה אני יכולה לעזור?"
"בדיוק!" הוא אומר לי, "אני צריך את עזרתך במשהו, אם יש לך
כמה דקות." כמה דקות? אני מוכנה לעזוב הכל ולצאת איתו למסע
קסום בגלקסיה רחוקה,
"אין בעיה, יש לי חצי שעה", שיקרתי, ואז ישבתי איתו, עזרתי
לו לבחור קטעים נבחרים שלו לצורך איזה תיק עבודות שהוא היה
צריך. והוא, בלי בושה, מפלרטט איתי!
"בת כמה את יוקו?" "אני בת שלושים ושלוש, ובן כמה כבודו?" אני
שואלת ומתפללת שהוא רק נראה צעיר מגילו, "אה, את ממש לא נראית
מבוגרת ממני בעשר שנים,
הייתי בטוח שאת הרבה יותר צעירה!" אני בולעת רוק ומסמיקה, כן,
גם בני שלושים ומעלה מסמיקים...
איזה מזל שלבשתי מיני קצר שמחמיא לי, אני חושבת תוך כדי שאני
מדמיינת אותו בלי חולצה.
"אז? מה אתה חושב שיש לילד כמוך להציע לקשישה כמוני?" אני
שואלת תוך ציפייה שהוא יגיד סקס מטורף ואהבת עולמים.
לא זוכרת איך בדיוק זה קרה, אבל החלפנו טלפונים. משם הדרך"אני
יכול לשעשע אותך יותר ממה שאת מדמיינת", הוא מחייך אליי.
לטירוף היתה קצרה. עוד באותו היום, אחרי שהוא הלך והחזרתי את
ההורמונים שלי למצב רדום, שלחתי לו הודעת טקסט. "אין ספק,
גרמת לי לחייך על הבוקר", והקטין, בלי שמץ של בושה עונה לי
"אני עוד אגרום לך לחייך עוד יותר בלילה, לפני השינה".
את התגובה הגופנית אני לא אפרט עכשיו... זה היה בחמישי בבוקר.
בשישי בערב הייתי בהופעה של כנסיית השכל עם חברים. קשה להגיד
שהייתי מרוכזת בהופעה. כל הזמן חשבתי על אורן. רציתי אותו כל
כך, אבל בשלב הזה - התאפקתי.
"לבוא, או שלא בא לך עליי?" זה היה נוסח ההודעה שקיבלתי באחת
וחצי, בדיוק כשהייתי בדרך הביתה מההופעה. "אם בא לך, תבוא",
אמרתי בעודי נושאת תפילה קטנה, בוא, בוא, בוא כבר...
והוא בא! נראה כמו חלום, מריח כמו סיבה לחיות, מתיישב על
המיטה שלי, מעיף את הנעליים.
ואני, כמו אישה בגילי, בקומבניזון לבן, קצר ומפתה. "טוב, אז
מה יש לשתות אצלך?" "וודקה", אני עונה ומביאה שתי כוסות
ובקבוק אבסולוט למיטה.
"לחייך", הוא משיק את הכוס שלו בשלי, "לחייך", אני עונה
ומרגישה חמימות מתפשטת בכל הגוף, לא יודעת אם זה מהוודקה או
ממנו, מה שבטוח, זה מאוד נעים לי.
הרגשנו הכי נוח בעולם. אהבנו כל כך את המגע ההדדי החדש.
הוא מנשק את הנקודה הכי נכונה בצוואר שלי, ואני מרגישה זרמים
בכל הגוף,
"ממממ... כן..." אני מגרגרת בהנאה, ומנפחת את האגו לילד
שמטריף אותי, ואין מה לומר, הוא יודע איך ואיפה לגעת! "אל
תזוז, תשכב בשקט", אני לוחשת לו ומשכיבה אותו על המיטה.
אני מנשקת אותו, את הצוואר, את החזה. אני מרגישה את דפיקות
הלב שלו מתגברות, השיער החלק שלי מלטף אותו והוא כולו סומר
מתענוג, אני לאט מפשיטה אותו, ומגלה ערנות מכובדת ביותר שם
למטה, אני מוקסמת מהממדים, מהיופי, מהבתוליות, ומרגישה מגורה
יותר משאני זוכרת מזה הרבה זמן, ברגע שהלשון שלי נוגעת בזין
היפה שלו, אני שומעת גניחה עמוקה, ההתרגשות שלו, שכנראה גם
נובעת מפער בניסיון ובשנים שלנו, אני מלקקת אותו בתשוקה,
ומרגישה שהוא המום מהתחושות האלו,
"די," הוא מרחיק אותי מהאוצר שמצאתי, "אני תיכף גומר, ואני
עוד לא רוצה" הוא אומר ומנשק אותי,
"בואי, תשכבי לידי, תני לי להרגיש אותך קצת", אני נצמדת אליו,
יודעת שברגע שייגע בי אני גומרת, ההתאמה המדהימה הזאת בינינו,
אין דומה לה בעולם כולו!
ואני רק רוצה שהוא יאהב אותי עכשיו, לא רק עכשיו אלא לנצח.
ואז הוא חודר אליי. אני מרגישה את החדירה כל כך חזק ויודעת
שלא רק לגוף הוא חדר.
"אה, אורן," אני נאנחת אליו, "מה מותק", הוא שואל, "כלום,
תמשיך", אני עונה לו ובעצם מתכוונת לאל תפסיק לעולם... שנינו
גומרים, מדליקים ג'וינט, אני מלטפת אותו ונדהמת ממה שכרגע
קרה.
היה לי הכי טוב בעולם. אבל אני רחוקה מלהיות מאושרת...
כשהוא הלך, אחרי שלא הפסיק לחזור ולהגיד כמה שהיה לו מדהים,
ושאנחנו חייבים להיפגש שוב בקרוב מאוד, לא לפני שהשבעתי אותו
שאסור לו לספר לאף אדם בעולם על מה שקורה בינינו, שכבתי לבד
במיטה ובכיתי.
בכיתי חזק. מכל הלב. בכיתי כי היה לי כל כך טוב. בכיתי כי כבר
אז ידעתי שגם זה כבר לא יספיק.
מאז עברו ארבעה חודשים.
אורן הוא נקודת אור בחיים שלי. אני אוהבת אותו. מודה. לא
תיארתי לי שיכול לקרות דבר כזה. הרי המפגשים שלנו הם רק על
בסיס כיף טהור, אני זו שתמיד חוזרת ומדגישה בפניו ששום דבר לא
יכול להתפתח בינינו, ושזו מערכת יחסים שיכולה להתרחש רק אצלי
בבית, ושאסור שאף אחד בעולם ידע על זה.
ואני משקרת. אני משקרת לו, וגם לעצמי. הרי בא לי לעלות על
הגג של עזריאלי ולצעוק "אני ואורן ביחד! כן!
אני מבוגרת ממנו בעשור שלם, אבל אנחנו ביחד ושיזדיין העולם!",
אבל אני לא עושה את זה. אני מפחדת. כנראה גם לאבד אותו.
הרי אורן, הוא סלבריטאי נערץ הבנות. נו, מהסלבריטאים מהדור
שלא שלי כבר. והרי אני , והחברים שלי, היינו פעם אלו שכולם
רצו להיות. אבל כבר לא...
וככה, חודשים עוברים, ופעם פעמיים בשבוע אורן בא אליי. ואנחנו
הכי נהנים בעולם.
גם בעבודה כבר פיתחנו שפה סודית משלנו, ואנחנו מבלים זמן רב
ביחד, כמובן ללא גילויי חיבה גופניים, אלא רק "ידידים"...
ידידים בתחת שלי.
הכל היה בסדר, אפילו יותר מבסדר עד השבת האחרונה. כרגיל, אורן
בא אליי, שתינו, עישנו, שיחקנו טאקי.
וכשאנחנו משחקים, אז מי שמנצח יכול לבחור אמת או חובה עבור
המפסיד, וכמעט תמיד זה משהו שכרוך או בסקס או במשהו מצחיק.
הפעם, היינו במצב רוח יותר של שאלות.
ניצחתי. "יאללה, תשאלי שאלה", הוא אמר וערבב את הקלפים, "אם
מחר יהיה לי קטע עם מישהו אחר, זה יפריע לך?" שאלתי. "כן.
מאוד", הוא אמר בכלל בלי לחשוב.
ואז הוא שתק וחילק את הקלפים. ידענו שפה נחצה הגבול. הגבול
בין סתם זיון ומערכת יחסים נעימה שמקובלת על שני הצדדים, לבין
משהו כבד ומשמעותי הרבה יותר.
"ואם לי תהיה מחר מישהי, מה את תרגישי?" הוא שואל בלי להסתכל
לי בעיניים. "נראה לי שאני אתבאס", עניתי לו.
המשכנו לשחק עוד רבע שעה.
"תקשיבי, יש לי מחר אודישן, ואני חייב לישון כמו שצריך. את לא
תתבאסי אם אני אלך, נכון?" אמר תוך שהוא מתלבש ללכת. "רוצה
ללכת, אז לך", אמרתי כשבפנים אני צועקת, "מה ללכת. מה אתה
מפגר? שב מיד ותתפשט!"...
אז הוא הלך. ואני, ידעתי, שגם את האושר הקטן שהיה לי -
איבדתי. רציתי למות. רציתי למות בעיקר כי רציתי למות בגלל
איזה ילד שצעיר ממני בעשר שנים!
לא האמנתי שככה אני ארגיש. מרוקנת. אבודה. כמו ילדה בת שש
עשרה. כמו בדיוק לפני חצי חיים.
אחרי כמה ימים הוא בא לדבר איתי. אמר שזה הפחיד אותו שככה הוא
מרגיש כלפיי, ושזה מפחיד אותו שככה אני מרגישה כלפיו, ושבכלל
אני מאיימת עליו בכל כך הרבה מובנים.
אני?! מאיימת עליו? הרי הוא החזק מבין שנינו, לא? הוא הגבר!
אה, אני המבוגרת מבין שנינו. שכחתי. שכחתי שוב שאני בת שלושים
ושתיים. כמעט ושלוש. כל כך לא מאושרת. כל כך מתגעגעת אליו.
הוא אמר שניפגש במהלך השבוע, אבל זה כבר לא מספיק.