זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי בת כמה אני. ל
א מבחינת הגיל הכרונולוגי, את זה ידעתי תמיד, הרי אין כפייתית
ממני בחגיגית ימי הולדת, ורק לא מזמן חגגתי באינטימיות רק עם
חמישים אנשים, את יום הולדתי השלושים ושניים...
ההכרה המדהימה בגיל האמיתי הכתה בי אתמול בלילה.
אני עומדת ליד הבר, במועדון התאטרון, השעה רק רבע לעשר בערב.
אני עם מירב, אחותי - יהיה אנדרסטייטמנט מבחינת הגדרת החברות
בינינו.
היא כבר מזמן הפכה מחברה לאיבר נוסף שלי, לחלק בלתי נפרד
מהחיים שלי, ומי ממנה התאימה להיות איתי בערב הזוי זה.
הערב עצמו, היה סוג של התכנסות ברנג'אית, במלואת שלושים למותו
של אחד מאושיות חיי הלילה של תל אביב.
לכאורה, ערב מבטיח מבחינת תוכן. הופעות של ארקדי, אבטיפוס,
ערן צור ויובל מסנר, והיהלום של הערב, להקת סיאם בהופעה
חגיגית וראשונה אחרי שנים.
וכדי להסביר את גודל המאורע, נחזור כמה שנים אחורה. לא סתם
כמה שנים, אלא בדיוק חצי חיים.
המקום - מועדון הפינגווין המיתולוגי, שכמעט כל מי שנולד
בשנתון שלנו טוען כי היה המקים והמייסד של המועדון למרות
שאפילו לא יודע איפה היה ממוקם...
האירוע - ערב להקות שהתחרו במוזרותן על לב הקהל המאד שחור
וכעוס. האווירה - שחור, חשוך, מורד, סקסי, בקיצור - אני!
"נו, מתי יתחילו כבר?" אני שואלת את מירב תוך ניסיון להידחק
לכיוון הבמה.
"בטח בשתים עשרה, מה את בלחץ?" מירב עונה לי באיפור מוגזם.
"את קולטת שבעוד יומיים אני בת שש עשרה? אמא'לה, תשבי על זה,
עוד מעט בגרויות, צבא,
אני בשוק שאנחנו כבר כאלה זקנות! מירב מסתכלת עליי, ומסמנת
לי שנמרח לי השחור מעבר למה שהתכוונתי שימרח ומנסה לתקן לי את
מה שחשבתי שהיה איפור מדהים כשיצאתי מהבית.
נהיה חושך, ממש ממש חושך, והלהקות עלו בזאת אחר זאת לבמה.
ואז עלתה להקת סיאם. הכינור חדר לי לתוך הורידים רבויי
הוודקה, וניסר את כל מחשבותיי. הייתי כולי מהופנטת מהצלילים
החדשים שנעמו לי , וכמו בקסם, הרגשתי שרק מירב ואני שם, לא
הרגשתי את הדחיפות ההיסטריות שטלטלו את גופי לכל כיוון,
הרגשתי רק עונג.
בלעתי את הצלילים והמילים, למדתי את פרצופם של חברי הלהקה,
וידעתי, להעריך כי זהו רגע של אושר. אושר אמיתי שרק בעוד
שנים, אדע כמה אמיתי וטהור הוא היה...
"את בסדר?" מירב שואלת כשהיא שמה לב שהעיניים שלי על סף
דמעות. יש לה את הרגישות הזאת אליי, תמיד היא יודעת ומרגישה
כשמשהו עובר עליי.
"הכי טוב לי בעולם" אני צועקת לעברה. היא מחזיקה לי את היד
וצורחת איתי ביחד את הפזמון. ואז ידעתי שזה מה שגורם לי אושר.
מוסיקה. ועל זה יש המון הסברים ובעיקר השפעות על המשך חיי.
מאז אותו ערב, הייתי באין ספור הופעות, זו הבריחה שלי, בועת
האושר שלי עד היום. שם אני מוצאת מפלט ממחשבות, מכאבים,
ומעצב. ומבדידות. שלא תבינו לא נכון, לא חסרים לי חברים.
הבדידות שלי נובעת ממקום אחר לחלוטין. עוד נגיע לזה.
ופתאום, עברו שש עשרה שנים, ומירב ואני עומדות לפני הופעה של
להקת סיאם, עם יותר בגדים והרבה פחות איפור תודה לאל. עדיין
ביחד, עדיין בעיניים בורקות, מחכות להופעה של סיאם.
"את לא מרגישה כאילו חזרנו לגיל שש עשרה?" מירב שלי שואלת
בהתרגשות.
"אשכרה, תראי אותנו בילבי (ככה אני קוראת לה), אבל פאק, כמה
עברנו מאז, אה?"
אני מביטה בה בעיניים קצת עצובות. "אם הייתי יכולה לחזור
ליום אחד בלבד, הייתי חוזרת ליום של ההופעה בפינגווין,
זוכרת?"
ואני, מרגישה את המחנק עולה לי בגרון ומאיים להתפרץ בצורת
דמעות עונה לה "בטח שזוכרת, זו היתה התקופה היפה בחיים שלי!"
"תחשבי בילבי, בלי דאגות, בלי אכזבות, בלי משקעים שאנחנו
סוחבות איתנו" . "תגידי," היא שואלת ושותה עוד שוט וודקה,
"מאיפה היה לנו כסף אז בכלל? הרי יצאנו כמעט בכל ערב, שתינו
כמו שתי חזירות, מוניות, אוכל, מאיפה?"
ואני מזכירה לה, "בחיאת בילבי, מי שילם?? בכל מקום הכירו
אותנו, הזמינו אותנו, רק חיכו שנבוא כדי לפנק אותנו, מה
שכחת?" היא מחייכת אלי, "וואלה, איזה כיף היה אז, אה?"
ובאמת, היה אז כיף. ועכשיו, אני עומדת באמצע אירוע, אומרת
שלום בצירוף נשיקה על הלחי ששנואה עליי כל כך לכל העולם,
אלוהים, יש פה כל כך הרבה גברים שהיה לי איתם איזה קטע בעשור
וחצי האחרון... הביטחון שלי אוזל ואני עומדת מכווצת עם חיוך
לא רצוני.
אוויר. אין לי פה אוויר.
"בואי, מתחילה תיכף ההופעה," היא אומרת וגוררת אותי לכיוןן
הבמה.
ההופעה מתחילה, ארקדי מרגש את כולם, וגם אותי.
אני אוהבת את השירים שלו. לא את כולם. רק את העצובים.
ואז עולים אבטיפוס. אייל שכטר, האגדי שר "במורד הגרון...
מתחלקת מועקה"... אם הוא רק היה יודע כמה השיר הזה נגע בי בכל
כך הרבה רגעים בחיים. אפילו עכשיו.
אם הוא רק היה יודע כמה שהוא דומה לבעלי לשעבר, כן. הספקתי
כבר להיות נשואה וגם להתגרש. יופי לי. לפחות אף אחד לא מציק
לי עם השאלה, "נו, מתי תמצאי לך מישהו ותתחתני?" אני את שלי
כבר עשיתי. תודה. ואין מה להזמין תור למספרה, כי אין מצב שזה
יקרה שוב. בטח לא בעתיד הנראה לעין.
ואז סיאם עולים.
מהצליל הראשון אני מרגישה שוב את הכינור שוחה במרץ לתוך לבי.
כמעט מכאיב לי.
ואז אני קולטת. בפעם הראשונה בחיים. אני כבר לא בת שש עשרה.
אני מסתכלת על מירב, ווואלה, גם היא לא.
איך זה קרה לי? מתי התחילו החיים ולמה לא הודיעו לי על זה?
אני בכלל לא מוכנה עדיין! הלו, שמישהו יעצור הכל. מהתחלה,
טוב?
אז זהו, שלא.
אי אפשר לחזור להתחלה. וחבל. אני מסתכלת מסביב ורואה שאני בין
אנשים מבוגרים, הם נראים לי נורא מבוגרים, אבל אז אני קולטת
שהם בגילי. בעצם, אני בגילם. נהיה לי רע.
"אני כבר באה, חכי לי פה, חייבת לשאוף אוויר לרגע ואני חוזרת"
אני אומרת למירב.
"את בסדר? שאני אבוא איתך?" מירב כרגיל מרגישה אותי.
"לא, זה בסדר גמור, אני תיכף באה". אני אומרת לה ומתנתקת ממנה
לכיוון הקיר המרוחק.
פה בעצם התנתקתי גם מהילדות, הנערות, העשרה, ועד שהגעתי לקיר
המיוחל, היית בת שלושים ושתיים, כמעט שלוש.
אני נשענת על הקיר ומנסה לא לראות כלום. רק להינות מהצלילים
שפעם עינגו אותי כל כך, אבל לא מצליחה..
כבד לי. הצלילים לא מצליחים לחדור את שריון הכאב, לא מצליחים
להשתחל מעבר למחשבות שרצות לי בלי הפסקה בתוך הראש.
פעם נהניתי. היום פחות. פעם, לפני חצי חיים, מוסיקה היה כל מה
שצריך כדי לגרום לי אושר אמיתי. היום זה לא מספיק.
אני מחליטה לחפש וגם להשיג לי קצת אושר. או לפחות להבין למה
אני לא מאושרת.