היום סיפור עצוב .
על חבר שלי עמיחי טינטנר. שנדרס.
נדרס משום שגם חצה באור אדום וגם בלי לשים לב.
אבל יש כאלה שיגידו שנדרס פשוט כי לא הייתה לו שום ברירה.

כמו באלף פעמים קודמות, גם הפעם לא ידע מה להחליט. לשווא ניסה
להחיש צעדיו, מקלל את רגל שמאל הבוגדנית ואחר-כך חוזר בו מן
הנאצות והחרפות .

מה היא אשמה .
ואולי זה רק מקרה ובעוד רגע הכל יחזור לתיקנו .

הוא ידע שאין לו מה להשלות את עצמו. כלום לא חוזר לתיקנו.
למרות מה שנדמה לך. זה רק נהיה יותר גרוע. גם דיזנגוף של
ילדותו היה הרבה יותר מאיר פנים. אחר כך באו הסטייקיות ואחריהן
הפיצוחיות ועכשיו החנויות המרוקנות עם שלטי הנייר המקושקשים
המבשרים "להשכרה."

נתקל בשלט. משרד עורכי-דין. פלדמן, וקסמן, צימרמן.
מה פתאום נכנסו לו לראש עורכי דין. אחד מהם מחזר אחרי נירה. או
יותר נכון נירה מחזרת אחריו. ככה היא אמרה לו בעצמה. והוסיפה
שיוציא לו מהראש את השטויות ושאם הוא רוצה להיפרד שיפסיק לעקוב
אחריה ושימצא סיבות יותר טובות. לעקוב אחריה, עם רגל צולעת, עד
כמה זה נלעג. אבל לא בגלל זה נכנסו לו עורכי-דין לראש. אלא
בגלל הרגל ששוב לא נשמעה לראש והדמעות זלגו לו על הלחי. לא.
הוא לא יבכה באמצע הרחוב. נמלך בדעתו המסוכסכת. חצה את הכביש
ועלה על מונית לכיוון השני.










"עד שדרות קרן-קיימת, סליחה, בן-גוריון". קרן-קימת קראו לזה
כשדיזנגוף היה עדיין הרחוב שלו. הנהג לא התעניין יותר מדי
בתולדות תל-אביב ובשני הרמזורים שעוד נותרו עד בן-גוריון העביר
בראש את כל עורכי הדין שהכיר. עד שהגיע לגימל.

גימל חיכה לו במשרד. פעם הם היו חברים ועמיחי סרב להכיר בכך
שהם כבר לא. את הפגישה קבע אתמול והתפלא שגימל נעתר לה מייד.
בדרך כלל היומן שלו היה מלא שבועיים קדימה. מניסיון קודם לא
בנה על הפגישה, למרות שנקבעה. הטלפון המתנצל מהמזכירה יגיע
ודאי חמש דקות לפני. כמו תמיד. גימל נורא מצטער אבל התייעצות
בהולה ובלתי-צפויה. או לוויה, שגם לה לא ציפה איש, ודווקא
היום. אבל הטלפון לא הגיע הפעם, וגימל אפילו קבל את פניו בפתח
המשרד.

עמיחי התכונן. הוא כבר שיחק בהצגה הזו עשרות אלפי פעמים. הוא
אומר לגימל את כל מה שלא אמר לו ואולי אפילו לא רמז לו. הוא
מעלה מתהום הנשייה את כל העוולות ומן העבר הקרוב את כל
החזירויות. לא. לא במלים אלה כמובן, אבל כן, בהחלט נותן לגימל
להבין שמחבר כמוהו, מחבר כמו שגימל צריך היה להיות, הוא לא
יכול ולא מוכן יותר לקבל התנהגות כזו.

ואז מגיע החלק הקשה בהצגה. הוא מנסה לשחק את התפקיד של גימל
ולא מצליח. בעיקר הוא חושש מפני ההמשך המתבקש של התסריט. גימל
נועץ בו את עיניו הנוקבות ואומר " טוב, אז   ה ב נ ת י,   מה
אתה רוצה עכשיו ? "

עמיחי לא היה מסוגל לחבר לגימל טקסט אחר, למרות שבדיוק מן
התשובה הזו חשש. הוא שוב רצה  -  כמו באלף פעמים אחרות לבטל את
הפגישה הזו, ולקיים תחתיה עוד אחת מאלף הפגישות הסתמיות. אבל
הרגל הבוגדנית וכל מה שקדם לה שינו את מהלך הדברים הצפוי. לא
במקרה עלו לו לראש עורכי-הדין בשעה שקרטע בדיזנגוף. לא במקרה
שלח לעיונו של גימל את צוואתו, אחרי שארבע שנים נשכחה במגרה.








עמיחי לא הקדים הקדמות ולא פתח סחור-סחור. אמר מייד שבא לברר
אם הם עדיין חברים או שמא מדובר בחברות שהסתיימה מזמן. הוא לא
מבקש תשובה עכשיו, אלא אחרי הדברים הנוספים שיש לו לומר. ובאשר
לדברים אלה, עד כמה שהם אישיים ועד כמה שאינם מלבבים, אין דבר
בינם לבין חברותם המוטלת מעתה בספק. מכל מקום, לא רחמים הוא
מבקש. רק תשובה כנה ותהיה אשר תהיה.

הרופא הראשון בשר לו שהוא חולה במחלה ממארת. בעשרים וארבע
השעות שחלפו עד הביקור אצל הרופא השני, הספיק לסכם את כל
החשבונות הפתוחים. כולל חשבון הנפש, לא כולל החשבון עם נירה.
לשלוח את הצוואה לעיונו של גימל, ולארוז את חפציו לקראת המסע
שבו יפגוש ביחידות את כל אהובותיו  -  מן העבר ומן העתיד ובכל
מקרה, את אלה עליהן חלם עדיין. קודם לאיי-הפסחא ולסן-פרנציסקו,
מקומות בהם עדיין לא ביקר, ואחר-כך לפריז, אמסטרדם, מינכן,
וינה, פראג, האלשטאדט וכרם-מהר"ל, מקומות אליהם תמיד רצה לשוב
ולו כדי להיקבר.

הרופא השני הרגיע אותו. בדיעבד שמח שהתעקש שיקבל אותו כבר
למחרת. עוד יום והיה יוצא מדעתו. הוא בדק אותו ביסודיות. בהחלט
יש משהו, אבל הוא לא עומד למות מחר. גם לא מחרתיים. את המסע
המסכם אפשר לדחות ואין גם שום צורך לקבוע מועד. כן, בהחלט יש
משהו, אבל כנראה שהמגבלות הגופניות, תהיינה מזעריות בשנים
הקרובות, אלא אם תחול התפתחות דרמטית בקצב התקדמות המחלה. גם
הרופא השלישי נתן סיבות לתקווה. קצב התקדמות הרפואה עשוי
להדביק את קצב התקדמות המחלה. בשעה שהגיע לתיאור הביקור אצל
הרופא הרביעי חש עמיחי שגימל מאבד עניין. למען האמת גם עמיחי
החל מאבד עניין במחלה, מאז נודע לו בודאות שימיו אינם ספורים.














גימל ענה. הוא לא פתח ב "הבנתי אז מה אתה רוצה עכשיו ?"
הוא דבר על חברות. המקרה הפרטי שלהם וחברויות בכלל.
כמה חברי נפש יש לבן-אדם ?  ספורים, אם בכלל.
ובאשר לגימל, אין לו כנראה ולו חבר אחד.
וכפי שמסתבר לו, גם לא יהיה.

באיחור של 20 שנה גילה שהוא סובל ממחלת נפש קשה. הוא לא ניסה
למזער אותה להגדרה של מצוקה נפשית. להיפך, הוא באמת סובל ממחלה
נפשית קשה, ללא ספק קשה ממחלתו של עמיחי, שגם אם אין להקל בה
ראש, היא מחלה גופנית בלבד.
עמיחי חדל מלהקשיב מרגע שמחלת הנפש של גימל האפילה על מחלתו.

לכשיצא מן הפגישה שכלל לא התקיימה חזרו מחשבותיו אל נירה
ועורך-דינה הדמיוני. הוא רקם בדמיונו את הגובלנים שקישטו את
החדר במלון הזול בו נהגו להיפגש. לא. זה לא מתקבל על הדעת.
אפילו לא על הדמיון. ובכל זאת, בהזדמנות הראשונה יעלה על
אופניו ויתחקה אחר עקבותיהם בכל העיר. האם יהיה בכושר?  בחן
שוב את רגלו הבוגדנית והתרתח על שאיננה מגלה כל סימן של רפיון.
נחוש בדעתו לחשוף את ההתחזות, התחיל לרוץ ולדלג מעל פחי האשפה
שחסמו את המדרכות. הרגל השמאלית תפקדה ללא דופי והכל היה תקין
ומצוין עד לגיחוך, ועד למעבר החצייה אותו חצה באור אדום,
בזחיחות של ספורטאי צעיר.

הנהג שאחז בהגה המכונית שפגעה בו לא היה עורך-דינה של נירה, גם
לא ידידו הטוב עורך-הדין גימל. באירוניה לא מושחזת ניתן לומר
כי קרוב לודאי שיזקק לשירותיו הטובים של אחד משניהם.