לעתים רחוקות נהגה האם לבקר בשוק מחנה יהודה בירושלים. בדרך
כלל הסתפקה ברכישת   מצרכים הכרחיים בלבד מהצרכנייה המקומית,
לרוב בימי חמישי, לקראת הקידוש של ערב שבת.
באותן הפעמים הנדירות, כשחזרה באוטובוס של חמש וחצי, הייתה
יורדת בתחנה הרביעית והאחרונה והולכת באיטיות, בצעדים מדודים
לכיוון ביתה שהיה מבודד ונטול עצים ושכנים.
בהגיעה, הצליחה לטפס בכבדות במעלה מדרגות הבית שהיה ריק
מחמימות אנושית, פניה קפוצים, מבטה לאה ועם זאת דרוך, רגליה
נפוחות מהחום העז ששרר בשוק ובאוטובוס הלא ממוזג, מכיתות
הרגליים בסמטאות השוק במסלול שחרטה מראש דרך הירקן והקצב
התימני ועד לתחנת האוטובוס שבכיכר הדוידקה, היא הייתה נעולה
בנעלי עקב בלויות ולא נוחות שעורן התקלף ונצבע במשחת נעליים
חומה.
היא חשה את בהונותיה המדממות משפשוף העור הסדוק והמחוספס של
נעליה בזה של כפות רגליה.
זיעה רבה נאגרה בתוכן והקשתה מאוד על הליכתה ועל יציבתה.
כשנכנסה לביתה, במאמץ אחרון ובנשימה כבדה, הייתה מניחה על שיש
המטבח הישן שני סלים.
האחד בצבע כחול פשוט והשני בירוק של בתי חולים, שהייתה לו
ידית קרועה המחוזקת בחבל ניילון סיבי ושחור, שנקרע אף הוא
פעמים אינספור מכובד המשקל, וחוזק שוב ושוב בקשירות על קשירות
ותוספות מאולתרות של חוטי חשמל צבעוניים שקצותיהם דוקרים.
ובתוך הסלים, ערפול חושים מסחרר של צבעים, ובליל ריחות של
טעמים ומרקמים.
ברגע אחד היה הבית מתמלא בניחוחות עזים של דג מלוח ובצל ירוק,
תותי שדה ורדרדים שטעמם בוסר, גזרים וקישואים, קלמנטינות
בשרניות ובוהקות, עוגיות קצח חמצמצות, גרונות של עוף לחיזוק
טעם מרק העוף השגרתי והמאוס, זיתים במשקל, מלפפונים ועגבניות,
תפוחי עץ ירוקים וחטיפי שומשום וקוקוס. לעתים, כשנחה עליה
רוחה, הייתה קונה לילדתה הקטנה עוגת חלווה בשלושה צבעים,
מצופה בשכבה דקה אך נוקשה של שוקולד מריר ובכל פעם הייתה
הילדה נדהמת מחדש מהניגוד העז שנפער בין החזות המגרה לטעמו
האמיתי של המעדן עוצר הנשימה, והיא הייתה נאלצת להודות באכזבה
סמויה שוב ושוב שהעוגה המשונה לא טעימה בכלל, בדיוק כמו
שאנג'לינה אשתו של מאיר מהצרכנייה טיפשה ורעה, אפילו שהיא
מהולנד ושיש לה שיער צהוב, דק ומבריק כשל אפרוח, שתי גומות חן
זהות ושיניים ישרות כמו חלונות של רכבת, ואפילו שעורה צח
ובוהק כצבעם של קירות חדרה השוממים של הילדה הרעבה.
בזמן שכולם השתאו ממה היא מצאה במאיר הגרום והגנב, הילדה
ריחמה עליו על כך שהיה טיפש מדי מלהבין שיש דברים חשובים הרבה
יותר מיופי חיצוני.
היא ניסתה לדמיין איזה טעם יכול היה להתאים לשלוש השכבות
העבות והמפתות בעיני רוחה, ותוך רגע היה פיה מתמלא ריר מהטעם
הדמיוני והקסום שנגלה מכל צבע וצבע.
אבל העונג האמיתי היה שמור לפעמים נדירות שבהן הייתה האם
טורחת במיוחד למען בתה והייתה הולכת עד לסוף השוק, מהצד של
רחוב אגריפס.
היה שם דוכן פלאפל ידוע עם מוכר מפחיד ומצחיק כאחד, שהיה שואל
בקשיחות "עם חריף או בלי חריף?" וכשהיו נותנים לו את התשובה,
היה צועק בפתאומיות: "ידעתי!"
והילדים, וגם המבוגרים לפעמים, לא ידעו האם לצחוק או לנוס על
נפשם.
ואז הייתה אומרת לה אמה בפנים קפואות, כמשתדלת להעלים כל סימן
לרגש (כמו למשל שמחה בשמחתה), כי בתוך ארגז הלחם מונחת מנת
פלאפל שהיא כל כולה בשבילה.
האימא הייתה לוחצת על הקומקום החשמלי האדום, שכמו שהיה ישן
ומשופשף, עדיין הבהיק בניקיונו, משום שפעמיים ביום, לפני הקפה
של הבוקר ולפני השינה בלילה, הייתה משרה אותו בחומץ ובמלח
לימון. כולם ידעו שהיא חולת ניקיונות ושזה מה שיגמור אותה
בסוף.
בזמן שהמים התחממו, הציתה האם סיגריה והתיישבה סוף סוף על
כיסא הפורמייקה הקשיש שליד שולחן האוכל, נושמת ונושפת את העשן
לרווחה, חולצת נעליה העלובות, המבוישות, ומרשה לעצמה לעצום את
עיניה לרגעים ספורים, בטרם תצוץ לפניה המטלה המייאשת הבאה.
הילדה הייתה כבת תשע, צנומה ודקיקה ולא היה ברור בכלל איך
ולאן בדיוק נעלמת מנת הפלאפל הענקית במעמקי בטנה המשתוקקת בכל
פעם מחדש.
היא הייתה מביטה באוצר שקיבלה בהתרגשות עצומה שאין לתארה
במילים, כמו נוצר מזהב טהור וכדורי הפלאפל בעצמם עשויים
יהלומים מלוטשים הנערמים זה על זה באקראיות מפתה, מפיצים אור
יקרות בצבעי קשת בוהקים לעבר קירותיו העירומים של הבית הכבוי.


לאחר שאמה מעכה את הסיגריה בתוך צלוחית קטנה וסיימה ללגום
את
הקפה, היא המשיכה ללעוס את הגרגירים מתחתית הכוס וכל חריצי
שיניה נמלאו בנקודות זעירות וחומות.
אחר כך הוציאה את סלי הפלסטיק הריקים למעקה שבמרפסת, בסמוך
למקום יושבה של ילדתה הקטנה. והילדה החלה לפתוח בנשימה עצורה
את שקית הנייר שתנתק אותה מהעולם כולו לרגעים שאולים של עונג
נשגב. באצבעות דקות, חיוורות ומהססות, ניגשה אט אט לעצם
העניין. לדבר האמיתי.
הזמן של הילדה עצר מלכת ברגע ששפתיה היבשות קרבו לאוכל המשביע
וכששיניה נגסו את הנגיסה הראשונה של הפיתה המותשת ומעוותת
צורה, עקב מסלולה ותכולתה העמוסים.
בכל פעם היה למנת הפלאפל טעם ומרקם שונים. עתים הייתה היא
דחוסה וטחובה, ללא נוזלים כמו טחינה או ירקות, והמזון היה
נבלע במאמץ ובתחושת חנק.
לפעמים הייתה רוויה בטחינה עד כי הפיתה כולה הייתה נסדקת
לקרעי בצק קטנים ולחים שהפרו את עונג הזלילה והפילו לתחתית
שקית הנייר אוצרות יקרי ערך כמו צ'יפס או כדור פלאפל בשלמותו.
לפעמים הייתה האם אוכלת (באוטובוס) בטעות את המנה שהזמינה
עבור ילדתה, והילדה נאלצה לאכול את המנה של אמה שהייתה רוויה
בפלפל אדום וחריף והיא חרקה שיניה ונגסה במזונה, תוך שהיא
משתדלת להבליג על הבעירה בלשונה ובמורדות גרונה ומתרכזת כל
כולה בטעמים האחרים ובתחושת המלאות הנעימה שפשה אט בקיבתה
הזעירה. לפעמים פיסות צ'יפס שמנות עיטרו את תלתלי הכרוב של
מנת הפלאפל, והייתה זו שמחה גדולה, אף על פי שהן לא תמיד היו
טעימות ופריכות. למעשה, ברוב הפעמים (ולא היו כאלה הרבה כפי
שנרמז), הן היו חסרות צבע וצורה, רכות מבחוץ וקשות מבפנים,
נטולות טריות והיגיינה, אבל הילדה מעולם לא התלוננה.
היא נהנתה מכל רגע ומכל נגיסה.
בתום הסעודה המשביעה, נהנתה לחטט באצבעות שמנוניות בתחתית
שקית הנייר החומה, שמזמן נרטבה ונתמלאה כתמי שומן וקרעים,
וקיוותה למצוא שם עוד פיסת עגבנייה שמנה וקמחית, פירור כרוב
לבן שנשכח, או מלפפון דלוח תועה שמצא דרכו לקרביה המופתעים
והמתנפחים בקצב מהיר מדי.
אף פירור לא חמק החוצה מפיה המתאווה, הכמה, שמשתוקק להנציח את
ההנאה שבלעיסה, בריכוך המזון בזמן שהוא מתמוסס בתוך רוקה,
בתחושה המרגיעה של גושי המזון המרוסקים והדביקים שמחליקים
ונבלעים במורדות גרונה הגבעולי.
היא חשה בבטנה שהולכת ומתמלאת ויכלה לחוש במגע ידה את הבליטה
הקטנה שנוצרה בקיבתה ממש מתחת לשדיה הצעירים שהחלו להתחדד
ולהביך.
בכל פעם שתשמע חריקת בלמים של אוטובוס, לבה יבשר לה להתמלא
דריכות וציפייה.
היא לא תיתן לעצמה בחיים לשכוח, אפילו כשתהיה גדולה ותגור
בבית אחר עם בעל, ילדים וארוחות צהריים, שאת העונג הזה יש
למצות עד תום.
שיש לחוש את השובע, להנציחו ולרחוש כלפיו כבוד ויראה מעצם
קיומו.
היא חייבת לנצור את הרגשות המחבקים, שלמדה לדלות מתוך שפע
הטעמים שבמעמקי זיכרונות ילדותה.
היא לא ממש יודעת האם יעבור חודש או תריסר בטרם תתמכר מחדש
לשיכרון החושים, למתנת האלים.
להתרחשות היחידה (למעט שינה לפעמים) המסוגלת להבריח לכמה
רגעים בני חלוף את תחושת האימה המתמדת, את השקט המקפיא, את
הבדידות, את הריקנות ואת הניכור הטורד כמו נודניק של שעון
מעורר.
פעם בכמה חודשים, זכתה הילדה לטעום טעמה של אהבה.
ואם הייתה שוכחת לרגע את טעמה, לא הייתה שורדת לעולם, כי זה
היה טיבה.