זה רק לפעמים הזריחה מאירה את פניו, את חדרו האפור עם וילון
אטום בצבע אדום ארגמן. מחממת מעט את הכל, אפילו את האבק שכבר
חודשיים לא ירד מהשולחן הכתיבה הגדול. שברגעים האלה מלא בדפים
הקרועים, שעליהן נסיתי לכתוב את המכתב.
החדר חנוק מדי לטעמו. הכל מלא עשן הסיגריות שכבר מזמן אזלו.
קיר הלבנים הצבוע בלבן מזכיר בית משוגעים בפינת הרחוב.
ורק הצעדים שלו נשמעים מדי פעם. הולך הלוך ושוב, חושב איך
לכתוב את הכל. אך ראשו ריק, ריק מהמחשוב. המוחכבר מזמן הפסיק
לעבוד. כניראה הוא כבר נעשה רקוב מחודשיים האלה. העיניים איבדו
את צבען ונעשו כמו זכוכית של המראה. חסרות הבעה. סופר כל פעם
עד חמש. מנסה להירגע. גופו החיוור היתייבש מחוסר החיים שלו,
אפילו החתול ששכב על הספה ניראה יותר טוב ממנו.
לפעמים הוא היה אוכל משהו. בולע איזה משהו כדי למלא את הקיבה.
מתרגש כאשר כל פעם מתיישב לכתוב, ידיו היו רועדות מעט והנשימה
הייתה נעצרת.
"זה כל כך הזוי!", הוא חשב לעצמו מקמט את מצחו מחזיק אותו
בידו.
"איך אני לעזעזל לא יכול לכתוב מכתב אחד קטן?!", הוא קילל את
עצמו מתעצבן ורועד עוד יותר.
עיניו זזות ממקום למקום, מחפשות נקודה אשר אפשר להיתרכז בה.
נושם נשימה עמוקה ושוב לוקח דף ועט. מביט על השורות שרצות
מולו.
מנסה לכתוב מילה. אך שוב דבר לא יוצא. מנסה שנית, אך שוב
כישלון מציף את גופו.
מרגיש את המוח שלו מתפורר מעט, כמו תפוח שנפל מהעץ אשר תועלים
אוכלים אותו מבפנים. דומות לרגשותיו המצפיות אותו מדי שניה
לשניה.
"אני טיפש!" הוא צעק וזרק את הדף מהשולחן.
מסתכל על החתול, מתקרב אליו ומרים אותו. עיניו של החתול נפתחון
לרווחה, עיניים צהובות הזהרו מאור קרני השמש שכבר לא ראה כל כך
הרבה זמן.
"נו תגיד לי, תביא אתה איזה רעיון", אדם אמר נואשות. אך החתול
רק פיהק, קפץ מידיו ושוב עלה על הספה. נשכב על צידו השני
ונרדם.
אדם גיחח מעט בליבו. וקם מכיסאו. מתקדם לעבר המבטח הוא פתח את
החלון לרחבה.
מביט למטה. השלג הראשון כבר ירד.
"פיספסתי כל כך הרבה", הוא חשב והמשיך להביט.
ילדים היתרוצצו בשלג. משחקים תופסת. חיוך עלה על פניו של אדם.
מוחו הרקוב התחיל מעט לחזור לחיים, צבע לחיו נעשה ורוד מעט
מהקור, ועיניו היתמלאו דמעות מרוב השמש אשר עננים לא כיסו
אותה.
מסתכל על השמים האפורים מעט, אשר מצפים לעוד שלג המגיע מרחוק
עלה רעיון במוחו.
הוא רץ לסלון. לושב מעיל ולוקח עימו רק דף ועט רץ החוצה במורדת
המדרגות. בחוץ היה קר. ידיו קפאו. מכניס את הדף והעט לכיס הוא
רץ לבית משוגעים בפינת הרחוב.
נכנס וניגב את רגליו. מתקדם לעבר המרכזיה הוא אמר וקול חלש
ומנשף: "ברצוני לפגוש את מרים". האחות הביטה בו. עיניה נפערו
לרבחה. מחייכת היא ביקשה ממנו לשבת ולחקות.
אדם אשר לא ידע את הסבלנות בלבו היתיישב על הכורסא הכחולה וחכה
את הזמן הדרש ממנו.
אחרי שהאחות חזרה עם חיוך מוזר על פניה הוא קם לעברה.
"בוא איתי, אני אלווה אותך לחדרה".
אדם הלך אחריה ואחרי דקות ספורות הוא מצא אותה יושב בחדר אימו.
מביט בה. רואה את האובדן השפיות. מביט לעיניה אשר לא ראו כבר
דבר הוא היתקרב עליה ונשק למצחה.
"שלום אימי", הוא אמר בקול שקט אשר היה כמעט בלתי נשמע.
"באתי הנה כדי לרשום לך מכתב" אימו רעדה מעט אך לא אמרה דבר.
"אם רק עכשיו היית רואה אותי... אני לא כל כך הצלחתי בחיים,
אני עוד רק איזה שהוא סופר מחורבן הכותב על העולם שכל אחד
רוצה".
אדם הוציא  מהכיס את העט והדף והתחיל בתהליך הכתיבה.. בזמן
שלבד אומר כל מילה ומילה בקול רם, כדי שאימו תשמע.

"המוח שלי נעשה רקוב יותר מדי, והגוף התייבש. קמנטים הדומים
מאוד לשלך נוצרו על פני. אפילו החתול שלי ניראה יותר טוב ממני.
והכל בגללך, בגלל המכתב הארור הזה שביקשת שאני יכתוב לך. הוצאת
ממני את כל הכוחות אשר נותרו. כאילו את רוצה להיפרד ממני תמיד.
לראות אותי גוסס ושוכב במקומך, קשור בין כל ארבעת הקירות
הלבנות האלה. אוכל ארוחות אשר לא רואה אותם במו עיני ונרעל מזה
כל יום מחדש.
את רצית את זה. אני יודע. על זה אני שונא אותך! על כך שרק
עלייך ביזבזתי את כמה החודשים האחרונים, בזמן שיכולתי להמשיך
לעבוד ולהיות דומה לאדם". הוא המשיך כך עוד ועוד. ורק צפצוף
יחיד אשר נמשך ונמשך קטע את כתיבתו.
אדם הרים את עיניו למכשיר אשר הראה קו ישר ללא כל סימן לחיים.
הוא חייך בלבו וסיכם את המכתב: "אני שונא אותך! הינה מה שגרמת
לעצמך לעשות. למות מול בניך אשר שווה יותר ממך".
אדם קם מהכיסא ויצא מהחדר. רואה רופאים רצים על פניון לעבר חדר
של אימו. מחייך מעט הוא יצא מבית החולים.
והרי רק השאיר את העט אחריו. ואת המכתב לקח אימו.
נכנס לדירתו ושם אותו בין כל השאר המכתבים. היתיישב ליד החתול
שלו ואמר: "אולי יש לי מוח רקוב ואתה קטן מדי ושמן, אבל ביחד
אנחנו משיגים כל כך הרבה דברים!"