ג'ימי העיר אותי כמה דקות לפני שהגענו. מזגתי לי רמי מרטין
שהיה ברכב ושתיתי בלגימה אחד. בינתיים ג'ימי, שהחנה את הרכב,
פותח לי את הדלת והשמש מסנוורת לי את העיניים.
נכנסנו ללובי של בניין ענקי. המזגן עבד שם במלוא העוצמה
שהכניסה אותי במכה אחת לפוקוס מלא.
נכנסתי לשירותים, שטפתי פנים, להדיר כל סימן של שינה מעיניי,
לפני שעלינו למשרדו של מר קארטר.
נכנסנו למעלית הימנית. ג'ימי מיד לחץ על קומה 50 והמעלית טסה
למעלה.
הדלת נפתחה והפרוזדור נגלה לעינינו. הוא היה מיוחד מאוד, עשוי
שיש כולו, ללא תמונות או עציצים, רק שביל של מנורות מסוג
"ספוטים" חזקים מאוד ברצפה, מכוסים מכסה שקוף, כמין בית חולים
הפוך ואנו צועדים על התקרה.
בדיעבד התבררה לי הסיבה לתאורה החזקה מכיוון הרצפה.
הסיבה לארכיטקטורה הספציפית הזו היא שהוכח מדעית שאם מביטים
על האור "פנים אל פנים", ואחר כך מביטים על אדם זה מקרין עליו
ונותן ארשת של כבוד. מר קארטר אוהב שחולקים לו כבוד.
סיבה נוספת היא לאנשים שבאים למר קארטר בפעם השנייה לפגישות
עסקים. הם לא שוכחים את הסנוור בפעם הראשונה שהיו כאן וזוכרים
להביט ישר, קדימה ולהתרכז, "לא להביט למטה" וכך הנושאים בשיחה
הולכים ישירות לנקודה הספציפית בלי להתברבר מסביב.
"מי שמביט למטה מתעוור", ציטט ג'ימי את מר קארטר.
הגענו לדלת עץ גדולה ונכנסתי פנימה. ג'ימי נטש אותי בנקודה זו
והודיע כי הוא מחכה לי ברכב.
"תודה", עניתי. וג'ימי סגר את הדלת כשאני בפנים והוא בחוץ.
כשהסתובבתי כבר הייתה מולי המזכירה האישית של מר קארטר בחצאית
מיני בצבע לבן ובחולצה שחורה שחושפת בעדינות חריץ חזה מלאכותי
של מנתח פלאסטי מצוין.
"שלום, אני מריה, המזכירה האישית של מר קארטר. הוא מחכה לך
בקוצר רוח מהבוקר", אמרה מריה והובילה לכיוון משרדו של מר
קארטר.
"מר רפאל, אתה בטח משהו מאוד מיוחד. מר קארטר לא מעריך אנשים
כמו שהוא מעריך אותך", הוסיפה במבטא אירי קל. אני הסמקתי מעט
וחייכתי לאות תודה על המחמאה.
"מה תשתה?" שאלה מריה כשהגענו לפתח דלת משרדו של מר קארטר.
"שחור חזק", עניתי. "אני די צריך להתעורר", הוספתי.
"מיד יגיע, מר רפאל, ביחד עם הקפה של מר קארטר."
"ידעת שאת הקפה של מר קארטר לומדים להכין בקורס של יום שלם
כדי להגיע לרמת הדיוק שהוא אוהב? הוא נורא קפדן בכל מה שנוגע
לקפה שלו", אמרה בהליכה עדינה אחורה ונגעה עם יד ימין בעגיל
הזהב שעל אוזנה השמאלית. מי שהיה מביט משיחה זו מהצד היה
בהחלט מבחין שהיא מנסה להתחיל איתי.
נקשתי בדלת בהססנות ונכנסתי פנימה.
בפנים גוון השיש השתנה לכהה יותר. חדר גדול עם חלון כקיר
אחורי, שממנו היה ניתן לראות למרחוק, ובוודאי מהקומה ה50-.
עם הגב לחלון ישב מר קארטר בקצה שולחן ענקי בצורת אליפסה עם
המון כיסאות מסביב ובקצהו הקרוב אליי היה תלוי על מוט מסך
פלאזמה ענקי כבוי.
פרצופו של מר קארטר נשקף בשולחן בעיוות קל וכפות ידיו שלובות
אחת בשנייה. וככל שאני מתקרב אני מבחין בקרחת העגולה שלו
בבבואה שנוצרת בחלון המצוחצח היטב. הוא היה שם לבד.
"שניכנס למשרד שלי?" שאל מר קארטר.
"אם כך איפה אנו עכשיו?" שאלתי חזרה מעט מבולבל.
"זה חדר הישיבות האישי שלי. המשרד שלי הרבה יותר קטן. אין לי
צורך בכל הגודל הזה", ענה מר קארטר.
הוא קם מהכיסא. הורה לי עם היד להתקדם אל מאחורי כיסאו לצד
ימין, שם הייתה דלת חשמלית עשויה זכוכית עבה מאוד.
כך הגענו למשרד קטן יותר, אינטימי יותר ביחס לחדר הישיבות.
שולחן שבלי שנגעתי בו ידעתי שהוא כבד במיוחד, מעץ מלא מסוג
"מהגוני". הוא לוטש בליטוש מיוחד שנתן לו גוון כסף-לבן. מצידו
האחד כיסאו של מר קארטר ומצידו האחר שני כיסאות אירוח.
"שב בכיסא שלי", פקד מר קארטר. "תתרגל", הוסיף וברכיי רעדו
מעט.
סירבתי בנימוס אך הוא טפח לי על הכתף ובלחיצה עדינה התעקש
שאתיישב שם, ואני התיישבתי.
"אתה יודע במה החברה שלי מתעסקת ומתמחה?" שאל מר קארטר שאלה
די ברורה לשבור את הקרח, לקראת שיחה לא קצרה בכלל.
"יש מישהו שלא מכיר את חברת "וורלד קאופוריישן"?" עניתי, "אתה
אחראי לפיתוח ולייצור של מכשירי הקשר המתקדמים בעולם. אתה
הגורם היחידי בשוק, המהווה יריב הולם ליצרנים מהמזרח. עוד
בהיותי בצבא הישראלי היינו מתעסקים עם מ"ק (מכשירי קשר)
מתוצרת החברה הזו", הוספתי כמי שעשה שיעורי בית לפני שהגיע.
"האמת היא שאני מכיר את המכשירים של חברת "וורלד" הכי טוב
מהיכרותי איתם תוך כדי עבודתי ב"אפרסק תקשורת". אלו היו
המכשירים שהבאנו מדי פעם אך לא באופן קבוע כי אל מול איכותם
הגבוהה מאוד הם היו יקרים מדי."
"יופי, אני שמח שעל הדברים האלו לא נצטרך לעבור..." אמר מר
קארטר תוך כדי שנשען אחורנית. "והסיבה שאני רוצה אותך כאן זה
לא למען החברה הזו. כפי שאתה רואה, אני מסתדר טוב מאוד
בעצמי", אמר מר קארטר תוך כדי שהוציא סיגר קובני יקר מכיס
הג'אקט הפנימי והצית אותו.
"יש לי הצעה עסקית אחרת עבורך", המשיך אחרי שמילא את החדר
בעשן הסיגר.
הייתה שתיקה של כמה שניות. הבטתי במר קארטר כמשתוקק כבר
שיזרוק עליי את האתגר, שיגיד כבר ולו למען האגו שלי - מה הוא
צריך ממני שלא יכול לעשות בעצמו. ממש בערתי בתוכי שכמעט
הזעתי.
"אני מקשיב", אמרתי כמסכם את כל תחושותיי גרוע מאוד.
"אני רוצה להקים חברה חדשה, מפעילה סלולארית חדשה שתתחרה
ברחבי ארה"ב ואתה בדיוק האיש שאני רוצה שיהיה מאחורי הכל..."
דבריו של מר קארטר נקטעו כי המזכירה האישית שלו הגיעה עם
הקפה, הניחה על השולחן, חייכה ויצאה החוצה.
המחשבות החלו לעלות בצורת תמונות מוחשיות כמו שקורה
כשהאלכוהול מתחיל להשפיע.
זה לא שלא ידעתי למה הגעתי לארה"ב. זה לא שלא היה לי מושג למה
נפגשתי עם מר קארטר. ידעתי שניפגש ונשוחח על עסקים. ידעתי
שיציע לי שאשתלב בחברת "וורלד" בתפקיד בכיר. אם זה יהיה תפקיד
בכיר מאוד אני אופתע מעט. אבל בין זה לבין שאהיה בראש חברה
חדשה ועוד מפעילה סלולארית, שבתחום הזה אני מומחה, ועוד
בארה"ב שעולה עשרת מונים על ישראל, היה כבר מעל ומעבר למה
שיכולתי לדמיין בכלל.
"אתה יודע שאני עוקב אחר פעולותיך בשוק כבר כמה שנים..." קטע
מר קארטר את המחשבות שלי, ומשך תשומת לב מלאה.
"...ואני בהחלט מתרשם שזה לא סוד. אני יודע מה קרה עם חברת
"כנפי נשרים" ועל כישלונך בעניין. ניסיוני אומר שזה לא משהו
שיכולת לפתור."
"אתה חייב להבין שמישהו חפר תחתיך", פתח מר קארטר בשיחת
חולין. "יעבור זמן עד שאתה תגלה מי זה, אולי אפילו זמן רב.
ידוע שחרא צף ואתה תראה את הבן זונה רק כשיצוף למעלה, זה רק
עניין של זמן... ובכל זאת ההפסד כולו שלהם, של חברת "אפרסק
תקשורת", של גב' נעמי כהן הטיפשה שלא שמה על המאזניים את
הצלחותיך לעומת כישלונותיך."
"ההפסד שלהם הוא הרווח שלי, וגם שלך כמובן", הוסיף מר קארטר
כחיבור כל חלקי דיבורו לנאום הקטן שלו.
התפכחתי מהר מאוד ולא נתתי למר קארטר לטפוח על שכמי יותר מדי.
"אז למה אתה לא עושה את זה בעצמך?" שאלתי, "הרי בשנתיים
האחרונות הקמת כמה חברות קטנות ואף לקחת שותפים זמניים לשילוב
של מכשיר סלולארי ואינטרנט או GPS ואפילו מחשב כף יד."
"אז למה אתה צריך אותי?" חידדתי את השאלה שלי.
"כי אני מייצר מכשירים סלולאריים לכל החברות בשוק האמריקאי
ולשווקים רבים בעולם..."
"ואתה לא רוצה לצאת למלחמה נגדם אז אתה רוצה שאני אצא למלחמה
כשאתה בעצם תהיה מעל הכל אבל אני אהיה בשטח וכך השוק יישאר עם
המכשירים של חברת "וורלד קאפוריישן" ותהיה לך חברה סלולארית",
המשכתי את דבריו של מר קארטר והוא די התרשם מיכולת הקליטה
המהירה שלי.
"לא כדאי לסכן את כל מה שיש לי לטובת חברה שעדיין לא הוקמה",
הוסיף.
"נעשה את הדברים בשלבים", אמר מר קארטר ודיבורו נקטע בשיעול
קל.
"לא נוכל לשוחח על כל הפרטים של החברה החדשה כרגע. חשוב לדעת
קודם כל האם אתה בפנים או בחוץ", ודיבורו נקטע שוב אך הפעם
נראה כי תוכנן רגע זה מראש. נכנסה למשרד אישה לבושה שמלה
שחורה, בשנות השלושים לחייה, בהירת שיער עד כדי בלונד שאסוף
ומתוח כמו בתמונת פספורט של סיום כיתה י"ב, מעט עגלגלה אך לא
שמנה, המרכיבה משקפיים המדמות לה מראה אלגנטי במיוחד. היא
הניחה מעטפה חומה על השולחן ויצאה.
"זה החוזה שלך", אמר מר קארטר ודחף את המעטפה לכיווני. "תעיין
בו ותחזיר לי תשובה. אני מבטיח לך יד חופשית בהכל."
"אני צריך שלושה ימים", אמרתי תוך כדי שהדלקתי סיגריה למרות
שמאוד היה ברור שאני בפנים, הרי לשם כך באתי עד ארה"ב.
מר קארטר הסכים לבקשת שלושת הימים.
"תפתח את המגירה השלישית ליד הרגל שלך", פקד מר קארטר.
אני מיד פתחתי והבחנתי בסיגר כמו הסיגר שמר קארטר מעשן עכשיו.
אחזתי בסיגר והושטתי אותו למר קארטר.
"זה בשבילך", אמר מר קארטר. "הוא מובחר מאוד ועשוי בעבודת
יד", הוסיף.
"תודה", עניתי. "נעשן אותו יחד כמו "לחיים" אם אקבל עליי את
התפקיד", הוספתי.
"בשמחה", ענה מר קארטר בחיוך ונשען שוב אחורה על הכיסא. הוא
לגם מעט מהקפה כשאני פיזרתי עשן מהסיגריה במשרד.
נשארנו עוד כמה רגעים בשקט סוער במשרד כשברקע קול ה"שניות"
שבשעון הקיר מברונזה מאיץ במחוג ה"דקות" וה"שעות" לזוז קדימה.
בנקישה קלה על השולחן מאצבעו של מר קארטר, קמנו כאחד ופנינו
ללכת.
אוחז במעטפה מתחת בית השחי, יצאתי לחדר הישיבות, משם ללובי
והחוצה. ג'ימי חיכה לי בפרוזדור וכובעו בידו.
"לא רציתי שתלך לאיבוד", אמר בחביבות ופנינו למעלית יחד.
המעלית נפתחה ובדרך למטה פנה אליי ג'ימי וציין כדרך אגב שהוא
חוזר להיות נהגו האישי של מר קארטר.
"אם תישאר יהיה לך כמובן רכב משלך. אני יודע שהגעת לכאן
לתפקיד בכיר אז גם יהיה לך נהג משלך ואל תדאג, אני אבחר לך
בחור טוב", הוסיף כשיצאנו ללובי הבניין בדרך לרכב ואני
חייכתי.
הגענו לרכב וג'ימי פתח לי את הדלת. נעמדתי מולו, לאחר שתי
שניות של שקט חייכתי והנחתי יד על כתפו.
"אתה בחור טוב, ג'ימי", אמרתי כשובר שתיקה ולחצתי את ידו, מה
שבהחלט לא נהוג לעשות. אפילו ג'ימי היה מופתע ולאחר הלם קצר
לחץ את ידי חזרה.
נסענו חזרה לדירה שלי. ג'ימי פתח לי את דלת הרכב.
החלתי צועד לעבר גן המקדים את הבניין, כשג'ימי מלווה אותי
במבט בלבד עד שנכנסתי ללובי הבניין.

במשך שלושת הימים הבאים, לא יצאתי מהדירה. למרות שקמתי בבוקר
ולבשתי חליפה, לא יצאתי מהבית. פשוט ישבתי, עישנתי ברצף
וחשבתי.
חשבתי על הכל. על ההצעה של מיליון דולר שעומדת על הפרק, על
ג'ימי הנהג, על המזכירה האישית של מר קארטר, על כמות המלח
המדויקת באוכל, על הכל כמעט... השתדלתי לא לחשוב על סימה
והתאומים. בהצלחה בהתחלה, אך ביום השלישי זה שבר אותי.
החלום על הכותל המערבי שמתפורר חזר שוב ושוב באותו לילה.
התקשרתי לסימה וניתקתי לפני שענתה. מיתרי הקול שלי בגדו בי
ולא היה לי האומץ לדבר. הרגשתי את המאבק הפנימי שלי ביני לבין
עצמי. מצד אחד הרצון העז להתקשר לישראל ומצד שני ממש לא.
"למה להתקשר... לברר איך מרגישה? הרי היא שבורה לרסיסים",
דיברתי לעצמי מול הראי כאחוז דיבוק. "מה אשאל אותה?" הוספתי
ושאלתי את עצמי תוך כדי שהצתתי סיגריה ופניתי לכיוון חדר
השינה.
"מה אשאל אותה? מה שלומה? איך היא מסתדרת עם כסף ובנקים? ואיך
מתמרנת בין העבודה שלה לעבודות הבית עם התאומים לבד? ובאמת...
מה שלום התאומים שנטשתי בארץ בסערה תקשורתית סבוכה כי לא
יכולתי לסבול את ההרגשה שלי..."
הרגשה כבדה הכריחה אותי לשבת על המיטה ואני עדיין מטיף לעצמי.
"איזו אגואיסטיות, איזה אבא נוטש כך את ילדיו?" המשכתי והטפתי
לעצמי בצורת שאלות קשות דקות ארוכות עד שנרדמתי שוב.
התעוררתי מוקדם וישבתי בחוסר מעש שעות רבות. אני מביט מהחלון
על נוף מדהים ולא נהנה ממנו. בדיוק כמו אדם חסר חוש טעם וריח
במסעדת גורמה, בוזבז עליי בוקר מדהים זה.
כשהגיעה שעה נורמאלית התקשרתי למר קארטר וביקשתי הארכה של
יומיים למתן החזר תשובה. ציינתי שיש כמה סעיפים ברורים יותר
וכאלה הברורים פחות. לא העזתי להגיד לו אך עדיין אפילו לא
עיינתי בחוזה.
"אין בעיה", ענה מר קארטר. "קח את הזמן", הוסיף. "המתנתי לך
ארבע וחצי שנים, אמתין עוד יומיים. אך לא להגזים. אל תמרח
אותי. אני צריך תשובה ורצוי חיובית", הוסיף כשעלה באפו העסקי
חשש לריח רע.
"יומיים", אמרתי בקריאה לסיום השיחה.
"יומיים", חזר אחרי מר קארטר.
ניתקתי את השיחה כשהסנטר צמוד לחזה והגב כפוף. כך נשכבתי
מקופל במיטה עד הצהריים המוקדמים.
קמתי מהמיטה אבל רק כדי לפשוט את החליפה ולעבור לבגדים נוחים
יותר.
מזגתי לי קפה, הצתתי סיגריה, חזרתי למיטה ולא הצלחתי להירדם
עד הלילה. רק בהיתי בתמונה שעל השידה, התמונה של סימה
והתאומים.
נרדמתי רק בבוקר מוקדם והתעוררתי כמעט בצהריים מכאב חד בבטן.
מסתבר שנרדמתי על התמונה והמסגרת נכנסה בין הצלעות.
פקחתי עיניים, החזרתי את התמונה אל השידה וחייגתי בקו הפנימי
לדיילת שבדירה מס' 0 שתביא ארוחת צהריים שתכלול דג אפוי ללא
קינוח ובקבוק חדש של ויסקי.
ישבתי לעיין בתוכן המעטפה שנתן לי מר קארטר שהכילה את החוזה
שלי.
פיזרתי את כל תוכן המעטפה על השולחן. ישבתי כמו ילד שלוקח את
כל הטושים שאמא קנתה לו, עיתונים, מספריים, ודבק, ומתכונן
להכין את "יצירת חייו". ובתרגום חופשי לא הייתי מרוכז ולא
עיינתי בחוזה כלל. סתם מיינתי את הדפים וחילקתי לפי צבעים עד
שהדיילת הגיעה עם האוכל.
הדיילת נכנסה דרך הדלת עם עגלה מלאה בצלחות המכוסים עם סוגרים
מיוחדים מכסף בעיטורי זהב והתקדמה אליי.
"זה בסדר, את יכולה להשאיר את זה שם", אמרתי אך נראה שלא שמעה
אותי שכן המשיכה לכיווני.
"את יכולה להשאיר את זה שם וללכת", חזרתי על דבריי בקול רם
יותר אך הדיילת לא הקשיבה כלל. מבטה קדימה ולמטה, והגיעה עם
העגלה עד אליי.
"אבא?" נשמע מהדלת בקול מוכר. הדיילת הרימה את ראשה והבחנתי
כי זו לא אחרת מאשר סימה אשתי, לבושה בבגדי דיילת.
רגע של הלם מוחלט עבר עליי. לא האמנתי למראה עיניי בשום פנים
ואופן ... לא יכול להיות שהם פה. לא עבר רגע, קטן ככל שיהיה,
שלא חשבתי עליהם. התיישבתי על מה שהיה באותו רגע מאחוריי כדי
שלא אפול מעל רגליי. היה זה שולחן קטן שעליו היה הטלפון;
למזלי זה לא היה אחד הקקטוסים לנוי שיש לי בבית.
בהיתי בסימה לבושה במדי הדיילת. אני שומע אותה ברקע מספרת איך
ביקשה מהדיילת שהיא תגיש לי את האוכל במקומה כדי להפתיע אותי.
"הצגתי לה תעודת זיהוי כדי שתאמין לי שאני אשתך באמת. וביקשתי
ממנה גם את הבגדים כדי שההפתעה תהיה מושלמת", סיפרה ואני
עדיין בהלם.
התנערתי ממנו כששמעתי שוב קריאת "אבא" מכיוון הדלת.
עוד לפני שהספקתי להסתכל לכיוון הדלת, עוז ומיטל רצו אליי
וחיבקו לי כל אחד רגל. ליטפתי את ראשם כלא מאמין, נשקתי לסימה
ועדיין בהלם.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי.
"איזו שאלה טיפשית", עניתי לעצמי. חיבקתי את השלושה חזק שוב
כדי לדעת שזה אמיתי וגם אם זאת איזושהי אשליה לפחות שאיהנה
ממנה ככל שניתן.
"יפה לך", אמרה סימה, "אנחנו בישראל נרדפים ואתה אוכל פה מכלי
כסף וזהב."
עוד לפני שהצלחתי להגיב, סימה התנצלה על ה"עקיצה".
"התגעגענו נורא. בשיחה עם מר קארטר הוא הזמין אותנו להגיע.
לקח לנו מעט זמן לחשוב על זה והגענו", הוסיפה סימה.
"אני לא מאמין", חשבתי בקול שוב ושוב. ניגשתי למטבח לשתות,
הפעם רק מים כדי להתעורר, והם עדיין היו כאן, סימה מחבקת את
התאומים, לידם ערמות של מזוודות, וכולם מביטים בי מהסלון
למטבח כאילו אני דמות בטלוויזיה ואני מביט בהם חזרה מהמטבח
לסלון.
הם נראים כמו תמונה ישנה שמוצאים בארון של סבא וסבתא כשעלו
ארצה כעולים חדשים ומזוודותיהם בידם.
עזבתי את כוס המים וחזרתי לסלון בהליכה מהירה לחבק את סימה.
"אני אדאג לאזרחות, למכור את כל מה שנשאר לנו בארץ, לך למקום
עבודה אם תרצי לעבוד בכלל ולבית ספר טוב לעוז ולמיטל", הבטחתי
לסימה כשהרפתה את החיבוק מעט תוך כדי שאני מונה את ההבטחות
באצבעות.
"זוהי חגיגה, הולכים לאכול בחוץ", הוספתי ואמרתי בקול נמרץ
שפונה גם לסימה וגם לתאומים כאחד.
"למה?" שאלה סימה. "הצצתי באוכל, הדגים נראים נהדר. נישאר
כאן", הוסיפה.
"טוב", עניתי בחיוך. סימה ניגשה לסדר את האוכל בצלחות על
השולחן.
עוז ומיטל השתוללו בסלון ועברו לקפוץ על כל דבר בעל כריות
בבית, מחדר השינה ועד חדר האורחים, פינת ישיבה, הסלון...
אני חיבקתי את סימה מאחור ונישקתי אותה על הצוואר שוב ושוב.
כל כך השתוקקתי לגעת בה אך התאפקתי מעט.
"זה לא יפה להתנפל על אורחים", אמרתי לסימה והיא צחקה.
הילדים לא היו רעבים והמשיכו לשחק. אני וסימה הרמנו "לחיים",
צחקנו כאילו מעולם לא עזבתי את ישראל. הרגע חזרתי מיום עבודה
ב"אפרסק תקשורת" ונסענו למסעדת דגים בהרצלייה, לארוחת צהריים.
הלכנו לנוח מעט. התאומים נרדמו בחדר האורחים כמעט מיד אחרי
שהשכבנו אותם וכיסינו אותם. הם היו עייפים מאוד מהטיסה
והנסיעה.
אני וסימה שכבנו במיטה והיא החלה ללטף לי את הגב.
כל כך התגעגעתי למגע הזה שגם אם הייתי מאוד מתאמץ לא הייתי
יכול להישאר אדיש אליו, ולמה שאישאר אדיש אליו בכלל...? חשבתי
לעצמי והסתובבתי לסימה והחזרתי מגע.
הערתי את סימה בעדינות והודעתי: "יוצאים לסיבוב".
"אבל כבר ערב והתאומים שישנים עוד מעט יתעוררו", ענתה סימה.
"זה בסדר, הדיילת תשמור עליהם עד שנחזור", עניתי בלחש, מפחד
שהתאומים יתעוררו משיחתנו אבל ידעתי שבבית הענקי הזה אין שום
סיכוי...
"איזו דיילת?" שאלה סימה אך לא הייתי צריך לענות לה שכן היא
שמעה אותי מתקשר לדירה 0 ומזמין שמרטפות. משכתי בידה שתתלבש
ונזוז כבר.
חייגתי לג'ימי וביקשתי שיגיע באופן דחוף.
"מה קרה?" שאל ג'ימי בקול מודאג.
"רק דברים טובים", עניתי. "אתה אפילו לא מתאר לעצמך", הוספתי
כחידה וניתקתי את השיחה.
הטלפון צלצל שוב. זה היה מר קארטר.
"נו, איך מרגיש כבודו?" שאל מר קארטר.
"אתה המלך", אמרתי כששמעתי את קולו. "סימה ספרה לי שאתה אחראי
ולא במעט לזה שהיא פה", הוספתי ואמרתי.
"זה ששמתי דלק ללמבורגיני, זה אומר שגרמתי לה לנסוע, אבל
לנסוע מהר - את זה היא עשתה בעצמה. לא עשיתי דבר, רק שמתי
לאשתך דלק", ענה מר קארטר.
"אתה מודע לזה שאני צריך עוד זמן עם החוזה? אני צריך להשלים
קצת חומר עם המשפחה", הודעתי למר קארטר.
"אין בעיה, העיכוב צפוי ונובע מסיבות כשרות. קח עוד כמה
ימים", ענה וניתק שיחה.
ירדנו במעלית כשג'ימי הודיע שהוא הגיע. הוא לא היה רחוק והגיע
תוך עשרים דקות.
"התנאים שלך לא מפסיקים להפתיע אותי", אמרה סימה בעוקצנות קלה
כשראתה את ג'ימי מחכה בקצה הגן.
"שלנו", תיקנתי אותה.
"ג'ימי, תכיר את אשתי סימה רפאל", אמרתי כשהגענו אליו.
הוא היה בהלם. לא כמוני כשראיתי את סימה, אך בהחלט בפה פעור.
"נעים מאוד", גמגם ג'ימי. הוא פתח את דלת הרכב ונכנסנו פנימה.
מזגתי לנו לשתות ליקר שקדים קר. החזקנו ידיים כמו ילדים בני
16 באוטובוס בדרך לאילת בחופשת הקיץ.
פתחתי את האינטרקום והודעתי לג'ימי שיוצאים לבלות.
"איי איי קפטן", ענה ג'ימי והחל "דוהר" במהירות מעל המותרת
לכיוון השקיעה.
"אנו בדרך למועדון דרום אמריקאי נקרא "סנטה סניוריטה". ביום
הוא מסעדה ובערב מתחיל כ"בר" פתוח והופך למסיבת ריקודים עד
השעות הקטנות של הלילה", עדכן ג'ימי ונשמע כמו מדריך טיולים
בטיול מאורגן וסימה צחקה.

ג'ימי פתח את הדלת. נעמדנו בכניסה למועדון "סנטה סניוריטה".
השלט החיצוני מואר בתאורה סגולה-אדומה מהבהבת על עצי דקל
גבוהים.
מיד נכנסנו פנימה. ג'ימי צעד לכיוון ה"בר". התיישבנו בשולחן
עגול לזוג והזמנו בקבוק יין אדום משובח.
היה שם זוג ממוצא לטיני בעלי עור כהה שרקדו עוד מלפני שהגענו.
אני וסימה הבטנו כמה יפה הם רוקדים יחד. למען האמת ממש בהינו
בהם...
המוזיקה משכה אותנו מהאף לרחבת הריקודים, למרות שאין לנו מושג
בריקוד ובטח לא בסלסה. כשהגבר שבזוג הרקדנים הזמין את סימה
בהושטת יד, אני מיד דחפתי אותה, ובת זוגתו באופן טבעי הייתה
בת זוגתי לריקוד הבא.
וכך למדנו את הצעדים הבסיסיים בריקוד. לאט הרחבה התמלאה
בזוגות שהגיעו והיין נשפך כמים בערב שכבר מזמן הפך ללילה.
החלפנו המון זוגות במהלך הלילה המדהים הזה.
נשארנו אני וסימה וזוג הרקדנים, האחרונים ברחבה. רקדנו
ריקודים צמודים ואיטיים כמו ה"סלואו" של גיל 14 כשכבר החלו
לקפל את הכיסאות על השולחנות ולנקות את המקום.
"אתה יודע כמה היה לי קשה כשעזבת", אמרה סימה לתוך אוזני תוך
כדי ריקוד ה"סלואו" ואני, שלא הייתה לי תשובה לזה, חיבקתי
אותה חזק וליטפתי את שערה. "הצטערתי על זה כל יום מאז, אני
עדיין מצטער. כנראה שכל חיי אני אצטער על זה", אמרתי לסימה
שחיבקה אותי חזק בחזרה.
שילמתי ונפרדנו לשלום מזוג הרקדנים שאפילו את שמם לא ביררנו
ויצאנו מהמועדון חזרה הביתה.
ג'ימי שנדבק לכיסא על ה"בר" סיים את השתייה שלו בבת אחת ויצא
מיד אחרינו.
בדרך הביתה, נרדמנו ברכב כמו תינוקות כשחיוך מרוח על פנינו
מאושר ואלכוהול.
ג'ימי העיר אותנו שהגענו. התנדנדנו דרך הגן למעלית ומשם
הביתה.
התאומים ישנו חזק וגם הדיילת נרדמה מותשת קלות בסלון מול
הטלוויזיה.
שחררתי אותה בהינף יד. התפשטנו ונרדמנו כמעט מיד.
עוז ומיטל התאומים התעוררו ובאו לישון במיטה של אבא ואמא את
מה שנשאר מהלילה.
כמה התגעגעתי לזה, חשבתי לעצמי כשחיבקתי את עוז ומיטל יחד.
בבוקר התעוררתי ממש מאוחר והייתי לבד במיטה.
קמתי וחיפשתי את סימה והתאומים אך ללא הועיל - אין איש בבית.
שנייה לפני שהתחלתי לדאוג, נפתחה הדלת ונכנסו ג'ימי ועוז עם
שקיות של קניות. אחריהם נכנסו הנשים סימה ומיטל.
"אני יודעת שאפשר להזמין אוכל אבל ממש התגעגעתי לבשל לך",
אמרה סימה והלכה לכיוון המטבח. עוז התיישב על הספה בכבדות כמו
אבא שחוזר מיום מפרך בעבודה. מיטל הלכה אחרי סימה למטבח
בחיקוי ענטוז של מבוגרים. אני הבטתי בג'ימי המיוזע מהמסע שעבר
כל הבוקר, צחקתי ושחררתי אותו לישון קצת ולהתרענן כשעוז ומיטל
החליטו שהם "עוזרות טבח" ותיכף מתחילים לבשל ארוחת שף כמו
בתוכנית טלוויזיה.
"אנחנו לא מבשלים", אמרתי לסימה מהסלון למטבח.
סימה הגיעה עד אליי, ממש מולי, ולא אמרה מילה. אחרי שלושים
שניות של מצמוצי עיניים כבר קצצתי בצל דק ושמתי שמן במחבת
רחבה ושטוחה.
הכנו ספגטי עם כדורי בשר, טיגנו חצילים ופלפלים, ולקינוח
הכנתי סלט פירות טרופיים. ביקשתי מהדיילת שתביא שמפניה
ותפוזים לילדים.
אכלנו עד הפירור האחרון כאילו הורעבנו כמה ימים והרגע מצאנו
קופסאות שימורים. ישבנו בפתיחתו של צהריים שטוף שמש בסלון
וצחקנו.

"לא נשאר לך יותר מדי למכור בארץ", אמרה סימה ואני לא הבנתי.
"אמרת אתמול שתמכור את מה שנשאר לך בישראל אז רציתי לעדכן
אותך שלא נשאר לך כל כך הרבה..." הסבירה סימה ושוב עשיתי
פרצוף מלא תמיהה.
"חתמת בהוראה לבנק שכשהבורסה יורדת להשלים את סכום ההשקעה
החסר מה"עובר ושב" כך שתמיד תשקיע את אותו סכום", המשיכה
סימה. ""אייס קום", המניה שהשקעת בה כל כך הרבה כסף, הופסק בה
המסחר לפני יומיים, לא לפני שהפסדנו קרוב ל3- מיליון ש"ח."
פלטתי אנחה של ייאוש; לקח לי כמה דקות לעכל את הבשורות.
אבל הכל התגמד לעומת האושר שממלא אותי כרגע.
הייתי כל כך מאושר מזה שאני משוחח עם סימה ולא בטלפון.
השתדלתי להתעלם ממה שאמרה על מה שנשאר בישראל.
"לפחות התיק שהיה נגדך בישראל נסגר "מחוסר עניין לציבור","
ניסתה סימה לעודד אותי כמו שנותנים לתינוק סוכרייה אחרי שתיית
תרופה מרה.
"מה זאת אומרת חוסר עניין לציבור?" שאלתי בכעס. "אז עכשיו אני
אפילו לא מעניין את הציבור בישראל?" הוספתי שאלה וסימה צחקה
בקול.
"תפסיק לקחת את הכל נגדך. זה משהו שעורך הדין אדלרסון השיג
עבורך. הרי בסך הכל אם תימצא אשם, מה תהיה האשמה?" שאלה סימה
שאלה רטורית ומיד המשיכה, "העלמות מס. כשהסבירות שתימצא אשם,
מאוד נמוכה, שכן לא אתה הכנת בעצמך תלוש משכורת, אך עם זאת
היה עליך לדווח. חלה עליך אחריות לשים לב כמה קיבלת וממה זה
מורכב..."
הבטתי בסימה, בשפתיה שנעות ומסבירות לי בשפה המשפטית ששיננה
כל כך הרבה זמן את דבריו של עורך הדין אדלרסון.
עורך הדין משה אדלרסון הוא חבר עוד מתקופת הצבא ועורך הדין
שלי שהציל אותי לא פעם משיני כרישים, החוק ושאר התקפות. לרוב
בייעוץ לפני, בודדים המקרים שעזר בדיעבד, באולם בית המשפט.
"... בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים חוקקו את חוק
העבירות המנהליות..." המשיכה סימה לדקלם, "...שמאפשרת לאדם
שעבר עברה פלילית שמוגדרת ברשימה כעברה מנהלית, שלא יוגש נגדו
כתב אישום אלא יוכל לשלם כופר(=קנס) ולא תהיה לו הרשאה פלילית
..." המשיכה סימה בהרצאה ואני כבר ממש מרותק. "למרות שכביכול,
העלמות המס, אם יוכחו כמובן, נמשכו שנים, עדיין הגיעו להסכם
עם רשויות המס לכופר בגובה של 4.2 מיליון ש"ח ולמחיקת כל
סעיפי האישום גם אם יימצאו עוד העלמות מס מכל סוג שהוא במהלך
שנות עבודתך באפרסק תקשורת..."
"כבוד העורך דין, אפשר לקבל את אשתי בחזרה בבקשה? את מבהילה
לי את הילדים..." שאלתי את סימה בציניות משעשעת.
סימה הפסיקה בבת אחת להרצות לסטודנט סוג ג' שכמוני וצחקנו
בקול רם. אפילו התאומים שלא הבינו למה אנחנו צוחקים השתתפו
בשמחה המשפחתית וצחקו איתנו וסימה חיבקה אותם.
"אנחנו פה בארה"ב ביחד עם עוז ומיטל נפתח בחיים חדשים. לא
יחסר לנו כלום, גם לא 4.2 המיליון ש"ח שגבו מאיתנו שלא בצדק
בישראל", הודעתי לסימה נחרצות כשהפסקנו לצחוק.
עברו כמה שניות של שקט. היה ניתן לשמוע כל מעבר של שנייה
בשעון.
סימה נשקה לי ואני חייכתי בסיפוק.